חנוכה-גלגולי החג

חנוכה

גלגולו של חג

לא תמיד סיפור חנוכה סופר באותו אופן, ובתקופות שונות הודגשו מרכיבים אחרים בו. נראה כעת דוגמאות לכך.

הסיפור ההיסטורי

בשנים 168–164 לפני הספירה התרחש מרד המכבים ביוונים. המרד הסתיים בניצחונם של המכבים ובחנוכה מחדש של בית המקדש לאחר שהיוונים טימאו אותו. המאורע הזה עומד במרכזו של חג החנוכה.

ספר מקבים

במקורות בני התקופה שבה התרחש הסיפור, ובעיקר בספר המקבים, מסופרים עלילות המרד ומעשי הגבורה של המכבים, ואילו נס פך השמן אינו מוזכר בו כלל.

הגיבורים בסיפור הראשון הם המכבים, ובסיפור השני הגיבור הוא אלוהים. סיפור מרד המכבים שימש השראה לשתי מרידות גדולות שפרצו אחריו: "המרד הגדול" שהביא לחורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא שנכשל גם הוא. חז"ל רצו להרחיק מהתודעה את מרד המכבים שבהשראתו פרצו המרידות הבאות שהביאו אסונות על העם היהודי, ולכן העבירו את הדגש אל סיפור נס פך השמן.

בתלמוד

חנוכה

בדבריהם של חז"ל כמה מאות שנים אחר כך הדגש של החג עבר מניצחון המכבים והמרד לנס פך השמן. בזכות פך שמן קטן אחד האירה המנורה שמונה ימים רצופים.

מדוע רצו חז"ל להדגיש את הנס ולא את המרד? מי הגיבור המרכזי בכל אחד מהסיפורים?

תשובה

בתפילות

בתפילות לחנוכה שכתבו חז"ל, סיפור המכבים והניצחון מוזכר אך אין משבחים אותם אלא את אלוהים. הניצחון הוא בזכות אלוהים, ולא בזכות גבורת המכבים:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין [...] כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ.

כך הפכו מחברי התפילה את המרד לניצחון אלוהי ולא ניצחון של בני האדם.

בתנועה הציונית

עם תחילת התנועה הציונית, בסוף המאה ה-19–תחילת המאה ה-20, חזרה גבורת המכבים להיות עיקר החג. הציונים רצו לבנות תרבות ישראלית חדשה וחיפשו סיפור של גבורה יהודית. החג היה ל"חג הגבורה", סמל לכוחם ולגבורתם של היהודים.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים. זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ [...] נֵס לֹא קָרָה לָנוּ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְּהִי אוֹר!

כיצד התפיסה הציונית בשיר מתבטאת בשיר "אנו נושאים לפידים"?

וַיִּבְנוּ [המכבים] אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת פְּנִים הַבַּיִת וְאֶת הַחֲצֵרוֹת קִדְּשׁוּ. וַיַּעֲשׂוּ כְּלֵי קֹדֶשׁ חֲדָשִׁים, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֶל הַמִּקְדָּשׁ. וַיַּקְטִירוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲלוּ אֶת הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמְּנוֹרָה וְיָאִירוּ בַּמִּקְדָּשׁ [...] וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי, הוּא חֹדֶשׁ כִּסְלֵו […] וַיַּעֲשׂוּ אֶת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ יָמִים שְׁמוֹנָה. וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת בְּשִׂמְחָה וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים וְתוֹדָה.

ספר מכבים א', פרק ד' פסוקים מ"ח–נ"ו

מַאי [מהו] חֲנֻכָּה? [...] כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, טֻמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וְגָבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם. בָּדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָח [וחתום] בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל. וְלֹא הָיָה בּוֹ [מספיק] אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, וְנַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׁאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב