זכרון השביעי באוקטובר

זיכרון השבעה באוקטובר מחול

מערכי שיעור ליסודי בנושא יום הזיכרון

"הגרעין והקליפה" יצירתה של יהודית ארנון

"קינה" יצירתה של מרתה גרהם

הצבע הצהוב במחול

"קדיש" יצירתה של אנה סוקולב

"הגרעין והקליפה"

כוריאוגרפיה: יהודית ארנון

על היצירה

רקדנים: נועה רונן ומרטין צלם לא ידוע

הרצאתה של ד"ר יונת רוטמן * בפתיח ההרצאה קטע מתוך היצירה

התמונות מתוך הספר: "הגרעין והקליפה" באדיבות ד"ר יונת רוטמן

רקדנים: מייק לוין ומרתה רייפלד צלם: יעקב אגור

"קינה"

כוריאוגרפיה: מרתה גרהם

בכורה: 1930, ארה"ב

סולו קצר בו גוף הרקדנית מאבד צורתו האנושית בתוך הבד הגדול ומייצגת את העצב עצמו

הצבע הצהוב נוכח בתקופה זו במרחב הציבורי והתודעתי כאלמנט הנושא משמעויות בעלות מטענים חברתיים והיסטוריים אשר קשורים לשימוש בו להעלאת מודעות ציבורית. הדואליות שבצבע הצהוב – מחד צבע אופטימי המקושר לטבע, לאור, לקציר, לגבורה ולהתרוממות רוח ומאידך לאורך ההיסטוריה הצהוב נושא גם מטענים מורכבים הקשורים לקיטלוג ורדיפה, לקנאה או לבגידה ואף למוות. באומנויות הצבע הצהוב יכול להוות נקודת מוצא להשראה ויצירה, בין היתר בשל האיכויות הבולטות שבו באופן חזותי, בריבוי ההקשרים והפרשנויות שהוא מאפשר ובשל האפשרות לצקת בו תוכן תרבותי מרובד בעל מטענים מרובים. באמנות עכשווית עשה שימוש בצבע הצהוב לזיכרון קולקטיבי וזיכרון אישי, הנצחה והנכחה של עוולות חברתיות ותרבותיות שונות :לפניכם קישורים לערכי שיעור בנושא הצבע הצהוב במחול

חנ"מ קרני השמש שבתוכנו

חט"ב, חט"ע חושבים, מקווים, מאמינים

אנה סוקולב (1910-2000) רקדנית וכוריאוגרפית. את דרכה המקצועית החלה כרקדנית בלהקתה של מרתה גרהם ובשנת 1936 הקימה להקת מחול עצמאית משלה ולימדה בבית הספר ג'וליארד שנים רבות. בשנת 1953 הזמינה קרן התרבות אמריקה-ישראל, בהמלצתו של ג'רום רובינס, את סוקולוב, כדי שתקים בסיס טכני-מקצועי ללהקת ענבל. ב-1957 מונתה ליועצת האמנותית של הלהקה ומאז המשיכה לבקר בארץ בקביעות והעבירה שיעורים וסדנאות. קשריה עם המחול בישראל התהדקו וב-1962 ייסדה את התיאטרון הלירי שפעל כשלוש שנים והיה להקה מקצועית שהיוותה נקודת מפנה למחול בארץ. היא גם יצרה מספר יצירות עבור להקת המחול בת שבע בשנות השבעים. כשנחשפה לזוועת שואת יהודי אירופה יצירה בשנת 1945 את היצירה קדיש

היצירה הינה דואט לרקדן ורקדנית שעלתה ב 1974 והפך לריקוד המזוהה ביותר עם הלהקה הבין קיבוצית והופיע ברפרטואר עד 1994. הריקוד מתחיל כשהגבר עוטף את האישה כרחם העוטף עובר. לאט לאט האישה פורצת את המעטפת מטפסת מעלה. זהו רעיון מופשט וחתרני בנוגע למלחמה והתאוששות ממנה אך גם מציג מסר פמיניסטי כפי שעולה מדבריה של יהודית ארנון: "דוגמא למחול ישראלי התקיימה אצלי למשל, כשיצרתי את "הגרעין וקליפה" ב 1974, אחרי מלחמת יום כיפור. העבודה עסקה בדיוק במה שקורה לנו כאן [...] כשכל כך הרבה גברים מתו. כל הרעיון ליצירה נסוב על כך שאנשים בכל זאת צריכים להמשיך לחיות. הגרעין בשבילי הוא האישה והקליפה נושרת בגלל המלחמה. מתוך ספרה של ד"ר יונת רוטמן "הגרעין והקליפה- סיפורה של להקת המחול הקיבוצית".