הבית על הגבעה
מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ביום שאחרי השואה
פעילות זו שופכת אור על סיפוריהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, שורדי שואה, שלאחר המלחמה הצליחו לקום מתוך האסון. הם פעלו מתוך תחושת אובדן, ייאוש וכאב אין סופיים; כיצד יוכלו לחזור ולחיות? אך לצד זה, פעם בהם הרצון לשקם את חייהם ולהתחיל מחדש. מתוך השבר של השואה, הם יצרו קבוצה, אידיאה ומשפחה חדשה שמאוחר יותר הפכו לקיבוץ ומוזיאון. זהו גם סיפור ישראלי על עולים חדשים, שקבעו את ביתם בגליל המערבי, בינות העיר והכפר, במבט על ההווה והעתיד - ומכאן יש לעשות ולהמשיך. סיפורם הוא מסר מעורר השראה על היכולת האנושית המופלאה להתרומם מתוך אסון, להשתקם ולבנות.
קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות
עם אילו קשיים ואתגרים התמודדו שורדי השואה עם סיום המלחמה?
חיילים סובייטים מלווים שתי אסירות לאחר שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו. ינואר 1945. ארכיון יד ושם
https://www.commoninja.com/before-after/editor/content/37165eb2-543c-4860-9149-c889b1aecfab
ביום שלאחר המלחמה...
בשני צדדי המסך מצולמים אנשים מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מה אתם רואים? מה אפשר להבין מכך?
קורותיהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות
שרה נשמית שנר
דורקה שטרנברג
משה קופפרמן
יצחק (אנטק) צוקרמן
בחרו באחת הדמויות להמשך הפעילות
צפו באלבום תמונות
שמעתי על השחרור...התקרבתי אל העיר ופגשתי אחד מאנשי אותה קבוצה שאיתה עשיתי את ימות המלחמה.
מצאתי את עצמי משתלבת בשירה, משתלהבת ממנה. משמחה. משכרון כזה. שהנה טוב, טוב שזכיתי. ליל השחרור. ליל החופש. פשוט חופש לאחר כל זה.
דורקה שטרנברג
ובא היום השני
היום של אחרי, וביום השני באה הנפילה, שארכה יותר מיום...
האם אני מסבירה עצמי היטב כשאני אומרת חופש, שחרור? ושכבנו לישון. נרדמתי עם חיוך על השפתיים.
צליפות חדות בלב. מכות על הכרתי. ערבול בין מציאות לבין דמיון: אולי אחי בחיים? אולי הוא באיזשהו מקום? הנה מיד אקום ואפגוש בו...
10 משימה קבוצתית
ואולי אמא ואחותי נחלצו איכשהו ?
מימין: דורקה, זוסיה (נעמי) רנדמן, איטה גדאייק גטו צ'נסטוחוב, בגן העיר 1941
צפו באלבום תמונות
רק עתה עם השחרור הרגשתי את מלוא האסון שנחת עלינו. במשך שנות המלחמה נאבקתי, רציתי לחיות וקיננה בי תחושה, בלתי מוסברת כשלעצמה:
"לי לא תוכלו! אני אזכה לראות במפלתם של הגרמנים, אזכה לראות בנקמה!"
והנה דווקא עתה, כשבמחנה הפרטיזני שררו שמחה וצהלה, פג אצלי הרצון לחיות. חשבתי, כי אין לי מקום לחזור אליו.
שרה שנר
10 משימה קבוצתית
תם פרק בחיי. אינני יודעת בזכות מי ולמה שרדתי; בדרכי הארוכה והקשה פגשתי הרבה אנשים טובים, יהודים וגם נוצרים, שסייעו לי במאבקי לחיים, שהאכילוני פת לחם, כאשר כוחותי תשו ברעב, שהעניקו לי קורת גג כאשר דפקתי על דלתם ואני רטובה מגשם ורועדת מקור.
הרי כל היהודים נרצחו, הקהילות היהודיות אינן קיימות עוד, עולמנו נחרב. ברור היה לי, כי לא אמצא איש מבני משפחתי. לשם מה להמשיך?
נראה שבזכותם הגעתי עד הלום, ואולי בזכות אנשים אלה ושכמותם, קיים העולם?
מבנות חברות תנועת הנוער צ"ס יוגנט פארבאנד בלזדיי 1929, ליטא. שרה שנר שלישית מימין בשורה העליונה. ארכיון בית לוחמי הגטאות
צפו באלבום תמונות
10
היה שקט מוחלט. לפתע – אלפי תותחים הפסיקו את הדממה. החלה ההסתערות הסובייטית. זה היה ב- 17 בינואר 1945. ישבנו ואכלנו צהריים. השעה הייתה שתים עשרה. מופיע בעל הבית ואמר: טנקים סובייטים בעיר!
ופתאום, התחלתי לבכות, ולא משמחה. זה היה היום העצוב ביותר בחיי. דווקא כשראיתי את ההמון מריע, זה הלם בי: אין עם, אין יהודים! ההרגשה הזאת שאנחנו מיותמים, אחרונים. איזו שמחה? הייתי שבור לגמרי!
יצחק (אנטק) צוקרמן
השתררה דממה. קראתי לצביה. היה אתנו כלב גדול של גרמני שנהרג. אני זוכר את הרגע הזה: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים ועם צוהל, ילדים וגברים מפריחים פרחים ונשיקות.
11 משימה קבוצתית
יצחק צוקרמן עם בני כיתתו (שכבת יב') בגימנסיה העברית בעיר ווילנה שבליטא. יושב שני משמאל לימין. צולם ב - 26/11/1932. ארכיון בית לוחמי הגטאות
9 משימה קבוצתית
עם סיום המלחמה שבנו לפולין מברית המועצות. הפגישה עם פולין, ללא יהודים. הזעזוע העמוק שעבר עלינו. עוד קודם לכך הגיעו אלינו שמועות על כך שאין לאן ולמי לחזור.
משה קופפרמן
צפו באלבום תמונות
שמחת סוף המלחמה לא הייתה מנת חלקנו, לא הרגשנו ש"ניצחנו". אני חושב שאני פיגרתי בתחושתי לאחר המתרחש. הגענו, אחותי ואני לפולין. מאוחר יותר היא נפטרה.
מדריכים וחניכי תנועת הנוער "דרור" בגרמניה, לפני עלייתם לישראל לקיבוץ נען. צולם ב - 1949. ארכיון בית לוחמי הגטאות
באביב 1945 נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.
המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?
אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.
מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י ניצול השואה צבי גיל בטקס שהתקיים שנערך בבקעת הקהילות ביד ושם , 11 באפריל 2002.
Use images..
אלו מהתכונות והעוצמות שביטאו שורדי השואה הייתם מאמצים לחייכם? מה אנו כחברה יכולים ללמוד היום מחוסנם של שורדי השואה?
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיה של דורקה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעברה וחוותה)
2 איזה מין בת אדם הייתה דורקה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצאה בתוכה דורקה, על מנת לשקם את חייה?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
בארץ, בקיבוץ
הגעתי ארצה לא לוותה בקשיי קליטה כלל. הרגשתי שהגעתי הביתה, שהארץ היא ארצי, ביתי ומולדתי. לא הרגשתי ניכור או זרות. בכדי להיות חלק מהנוף הישראלי גיליתי התעניינות רבה בטבע, והייתי רושמת לעצמי את שמותיהם של כל עץ, צמח ובעל חיים.
שהגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות כבר הייתי בהריון בחודש השמיני עם בכורי אבנר. עבודתי הראשונה הייתה במחסן הבגדים. בשנת 1956 התחלתי לעבוד בבית קצנלסון (מוזיאון בית לוחמי הגטאות). שרדתי מגיא ההריגה, זכיתי לעלות ארצה, לחיות במדינה יהודית; זכיתי לשקם את הריסות חיי, להקים משפחה, לחיות ולעבוד לצידו של אדם דגול ואהוב*; זכינו שנינו לחנך שלושה בנים כבני אדם הגונים, כיהודים בהכרתם וכאזרחים נאמנים למדינתם. זכינו גם לנכדים. ואני תפילה, שהם לא יתעו אחרי הבלי העולם, שיזכו לחיי שלום במדינתנו וגם יראו שימחה בחייהם. * בעלה, צבי שנר, מנהל המוזיאון הראשון. אחרית דבר שרה נפטרה בשנת 2008 בגיל 95. ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, חוקרת שואה, מנהלת ארכיון המוזיאון וסופרת.
שרה שנר - נשמית וצבי שנר בספריית מוזיאון "בית לוחמי הגטאות"
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיו של יצחק, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעבר וחווה)
2 איזה מין בן אדם היה יצחק, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצא יצחק בתוכו, על מנת לשקם את חייו?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
בצערותי
נולדתי בירוסלב שבגליציה, ונקראתי משה, על שם סבי. אבי בא ממשפחת חרשי נחושת וזהו גם מקור שם משפחתי (קופר – מן). הוריי נישאו בתחילת שנות העשרים ועברו לעיר ירוסלב, שם התגוררה המשפחה של אמי. בשנת 1923 נולדה אחותי לושה, יחד היינו לאורך כל הדרך בילדות עד למלחמה, ואחר כך בברית המועצות בזמן המלחמה. לושה נפטרה בפולין לאחר ששבנו אליה מברית המועצות. פרנסה הייתה בקושי. אנחנו, הילדים, קלטנו את מצוקת ההורים. לנו, לי ולאחותי לושה, לא היה חסר דבר. עיקר החיים סובבו סביב החנות והפרנסה. אמי הייתה עקרת בית וגם עזרה בחנות. למדתי בבית הספר היסודי היהודי "תרבות" שהייתה בו רוח ציונית. שפת ההוראה היתה פולנית עם שיעורי עברית. אני הצלחתי ללמוד רק עברית בסיסית. אהבתי לצייר, אבל לא מעבר לצרכי בית הספר. היה ידוע שיש לי כשרון לציור. במקביל לבית-הספר, הייתי מגיל 11-12 חבר בתנועת הנוער "עקיבא". זה קירב לארץ ישראל. בשנים היותר קרובות למלחמה קלטתי את הפחד והחרדה מפני הבאות - אפילו המבוגרים לא הבינו מה באמת הולך לקרות.
משה קופפרמן כילד, שני מימין, עם אמו, סבתו ואחותו.
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיו של משה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעבר וחווה)
2 איזה מין בן אדם היה משה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם משה מצא בתוכו, על מנת לשקם את חייו?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
צייר בקיבוץ
בשנת 1960 העניק לי הקיבוץ שלושה ימים בשבוע לעבוד בסטודיו שלי, התחלת לצייר ב"משרה מלאה" רק ב 1967. אנשים כמוני, פליטים מאירופה, הפקידו את העבר הקרוב שלהם במחסן כשהגיעו לישראל. עם זה בא הדחף- במודע או שלא במודע, להתחדשות ולתחייה. היה בכך יותר אינסטינקט של קיום. אינטואיטיבית , מצאתי באמנות שלי דרך שהתאימה לחיי. הייתי פליט, מעובדה זו אינני מסוגל להתנתק, אפילו היום. כפליט חשתי שהערכים של הקמת משפחה ובית הם יותר חשובים מעשיית קריירה של צייר. אך לאט ובהדרגה התחלתי לצייר יותר ויותר, ולאחר שהתחלתי גיליתי שאני אוהב ציור ואינני יכול בלעדיו.
משה קופפרמן בסדנת האמנות שלו בקיבוץ לוחמי הגטאות. ארכיון בית לוחמי הגטאות
1945
יום הששה עשר בינואר 1945 החל כשבאוזנינו מוסיקה מופלאה: קולות הירי ורעם ההתפוצצויות קרב אלינו יותר ויותר. הרוסים באים. העיר שוחררה. בחודש שלאחר מכן חזרתי ללמוד בבית הספר בכיתה י'. באותו החודש הגיע אלינו יצחק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה. במרכז החלוץ בוורשה נודע כי בצ'נסטוחוב מאורגנים בני נוער בקבוצות. אנטק הגיע כדי לארגן נוער זה לציונות. ל"החלוץ". הוא אמר: אני רוצה לדבר אתכם. איך אתם לא מתביישים ללמוד על האדמה הארורה הזאת? לנו יש מולדת משלנו – ארץ ישראל. לאחר ויכוחים ולבטים, החלטנו לעבור מצ'נסטוחוב אל וורשה ולהצטרף לתנועה החלוצית, ללכת לקיבוץ. עיסוקי המרכזי מאז אותם ימים עוד בטרם עליתי ארצה ועד היום הוא בחינוך.
סמינר פעילים ראשון של תנועת "דרור", שנערך בוורשה דורקה עומדת בשורה האמצעית, שנייה משמאל.
בגטו
הגטו היה מקום קשה. אחרי האקציות נשלחו אנשים לניקוי הבתים והרחובות שהתרוקנו מיהודים שגורשו. לא הייתי בין אלה שגוועו מרעב. בגלל שהיינו יחד, בחבורה, לא הגענו לגניבת אוכל או להשפיל עצמנו ולהתחנן בשל כף מרק. טוב שיש חברות: זושה, צסיה וללה אחיהן. נכנסתי לגור עמהם. אם היה טעם בחיים – היה זה הטעם להימצא אתם. אני נושאת בלבי תודה לגורל שזימן אותי למשפחה זו. הבית בו גרתי עסק במחתרת. הייתי במחיצת אנשים שהכינו את המרד בגטו. הם עסקו בחפירת המנהרה אל עבר הצד הארי, גנבו נשק וייצרו בקבוקי-מולוטוב. הם פעלו במסגרת האי"ל (ארגון יהודי לוחם) והיו בקשר עם הארגון בוורשה. בינואר 1943 החיילים הגרמנים נכנסו לגטו לבדוק וללכוד את אותם אנשים שלא יצאו אותו בוקר לעבודה. אוספים אותנו ומעבירים אל הכיכר. בין הנלכדים היו גם כמה מהלוחמים. אחד מהם שלף אקדח, ירה בחייל הגרמני ופצע אותו. הגרמנים משתוללים.
גירוש יהודי גטו צ'נסטוחובה ביוני 1943
הארץ, הקיבוץ, המוזיאון
ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה, הגענו כמה עשרות צעירים ממורדי הגטאות, לוחמי היערות, אסירי המחנות ואלה שמצאו בימי המלחמה מקלט בברית המועצות, אל המקום אשר נועד להם בית בגליל המערבי. כולם חתרו אחרי המלחמה לארץ, עברו את אירופה במסעות הבריחה והפליגו בים באניות מעפילים. בדיוק באותו יום כעבור שנה הונחו היסודות להקמת מוזיאון לוחמי הגטאות. ההתחלה הייתה צנועה, בצריף דל, והיום המוזיאון הוא אחד הגדולים בארץ ובעולם. לא רצינו רק להקים מצבה לאלה שנפלו. חשבנו שצריך ללמוד ולהפיק לקחים מהשואה ומהעמידה היהודית, אשר יספר לדורות הצעירים ולבאים אחרינו את מה שקרה, ואיך עלינו להמשיך לחיות. מקירות הרוסים באנו הנה וברצוננו להקים קירות חדשים, בתי-חיים. זאת האדמה שלנו, פה נחיה, פה נישא את שמם, פה נרצה לאסוף את כל מה שניתן על חייהם ומותם של מיליוני היהודים ושל הלוחמים בגטאות. אחרית דבר יצחק נפטר בשנת 1981, שלוש שנים לאחר לכתה של אשתו האהובה, צביה לובטקין. ממנהיגי מרד גטו ורשה, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, ממקימי המוזיאון. השאיר אחריו שני ילדים - שמעון ויעל. נכדתו של יצחק, בתו האמצעית של שמעון, הייתה טייסת הקרב הראשונה של צה"ל.
יצחק וצביה בביתם שבקיבוץ לוחמי הגטאות. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
מדרכיה ומחנכת, לאחר המלחמה
הפכתי למדריכה ולמחנכת והתמסרתי לטיפול בילדים שנותרו יתומים ובודדים, במטרה להכין אותם לעלות לארץ. בעיקר היתה חשובה לי ההרגשה שכל אחד ירגיש שהוא שווה, שהוא בן אדם חשוב. הם היו מסתירים פרוסות לחם או לחמניות מתחת לכרית. לא האמינו בחברים שלהם. היינו צריכים להחזיר להם את כל הערכים שלהיות בן אדם טוב. על ידי הרבה מאד שיחות אישיות, היה להם אוזן קשבת לשמוע, שמישהו מקשיב להם. שנפרדנו כתבתי לילדים: "אני רוצה קודם כל להגיד לכם שקשה לי להפרד מכם. אני רואה כמה בגרתם, צמחתם והישתנתם במשך הזמן שהיינו יחד. המשיכו לשאוף, לדרוש מעצמכם ואז תשיגו. תזכרו, אין ילדים רעים. אני מאחלת לעצמי שתהיו בני אדם אמיתיים, כאלה אשר רוצה העם היהודי. אני מאמינה בכם. יבוא יום ונשב מסביב למדורה תחת השמים היפים בפלשתינה ונזכר בימים האלה. אין דברים בלתי אפשריים... אני מחבקת אתכם חיבוק חלוצי חזק מרחוק אשמור עליכם תמיד״.
קבוצת חניכים בבית ילדים של תנועת "דרור" בלודז'. הילדים אוחזים שלטים של "הקרן הקיימת לישראל". המטפלת היא דורקה ברם - שטרנברג. 1946
ילדות
נולדתי בעיר צ'נסטוחוב שבפולין בשנת 1926, שם עברו עלי ילדותי ונעוריי. הייתי הבת הבכורה למשפחה דתית בת 3 ילדים: גולדה הקטנה, דוד ואני. אבי היה מחסידי הרבי מגור: זה היה עולמו ואלו אורחות-חייו. אדם מאד פנאטי, דבק ברבי בכל מאודו. השידוך בין אמא ואבא נעשה במשפחה, במשפחת חסידי הרבי מגור. אמא, עוד בהיותה נערה לא השלימה עם המסגרת הקשוחה של ביתה וסביבתה. היא נשבעה שתתוודע אל בחיר לבה לפני החופה, וכך היה... גרנו בדירה קטנה, בבית שרר ניקיון. אני נזכרת בטעמי ילדותי. עגבניות חתוכות בפרוסות דקיקות, מדויקות ועליהן בצל דקיק, ומלח ופלפל. כיום שאני מכינה בבית אוכל אני חשה את הטעם ההוא ורוצה, רוצה מאד, שייצא מהטעם הזה... וגלידה, טעם הגלידה הערב לי הוא כמו בחנות מסוימת מאז...
דורקה בילדותה עם אמה, דודתה ואחיה הקטן
בצעירותי
נולדתי בשנת 1913 בסייני, מחוז סובלק, רוסיה הצארית. בגיל צעיר עברה משפחתי לחווה בליטא. אמי ובן דודי ניהלו את החווה. החיים בכפר היו קשים לאמי שהתגעגעה לחיים בעיר וכך עברנו לעיירה לזדיי. ואילו אני אהבתי את הכפר... את גן הלילך ואת בעלי החיים הרבים, שהיו חבריי הטובים. בגיל שמונה נשלחתי לחיות בבית סבי בעיר מריאמפול שבליטא, ללמוד בבית הספר היסודי ואת הוריי הייתי רואה בחופשות.
בראשית שנות ה 20 משפחתי נאלצה לעזוב את החווה ועברנו להתגורר בעיירה לדזיי. שם התחלתי את לימודיי בגימנסיה. כנערה הצטרפתי לתנועת הנוער פועלי ציון, ובהיותי סטודנטית באוניברסיטת קובנה, הצטרפתי לתנועת "החלוץ".
המדריכה שרה שנר יושבת שניה מימין. ארכיון בית לוחמי הגטאות
המלחמה
אחר כך הגיעו הידיעות מגרמניה, על היטלר. אני זוכר משפטים: היטלר יהרוג את היהודים. אבל התודעה שאפשר באמת להרוג סתם כך בנאדם לא הייתה קיימת. הימים הראשונים של המלחמה מצטיירים בעיני כימים של אי ודאות, חוסר אינפורמציה; נסיונות חסרי סיכויים לארגן את העיר ירוסלב להגנה; הפצצות על העיר, על תחנת הרכבת, את העיר מציפים פליטים, בעיקר יהודים. אחרי שהעיר נכבשה, החזית עצרה לא רחוק מאתנו. בתוך שבועיים החיילים הגרמנים הראשונים נכנסו לעיר. לא פחדתי והסתובבתי ברחובות. באותו החודש גורשנו מהעיר- מסע המשתרך של יציאת היהודים בתור אחד ארוך. האוירה היתה כבדה. אי-ודאות לקראת הבאות. נדדנו ממקום למקום. הגענו לעיר הבירה לבוב (שהפך לאוקראינה). לילה אחד באו ודפקו על הדלת. נכנסו שוטרים סובייטים. הועברנו לתחנת הרכבת ואז מתחילה נסיעה מתמשכת עם הפסקות. הקרונות היו סגורים, כמובן. הנסיעה נמשכה שבועיים, בחוסר תנאים סניטריים. בקושי היה מקום לעשות את הצרכים. היה סבל, מסע קשה. הגענו לפאתי הרי האורל, שם היינו במחנה (עבודת כפייה). לאחר שנתיים שוחררנו. לא הגיעו אלינו ידיעות על השואה. בזיכרוני זה יותר קיים כאימת מלחמה בכלל, מאשר השמדת יהודים.
טנקים גרמניים במהלך כיבוש העיר ירוסלב שבפולין. 1939.
משה קופפרמן - צייר
הננו שבויי זמננו. אבל גם שותפים-תורמים לו. כך זה בטוב וברע, לטוב או לרע. בד הציור, בשבילי, שדה הוא. כל-המצטבר, כל-המתרחש, כל שהוא בעל משקל וערך, כפי שאני מסוגל לקלוט ולהעלות אותו. התמונה הינה אותו הכול, כפי שהוא מסתכם ברגע של ריכוז, מאמץ וחסד. צייר, עד זוכר ומחויב. לא נסתר ממני המופלא. אבל, ולא פחות מכך, רובץ מעליי זיכרון כל. הנורא ומעורר אימה של תקופתנו.
השבר והזמן. ציור שמן על בד. 2003. ציור זה של משה קופפרמן נמצא בכניסה למוזיאון בית לוחמי הגטאות.
התחושות ביום שאחרי
ארגון הפעילות החינוכית
ב-31 בדצמבר 1939, קיימנו בעיר לבוב את פגישת הייסוּד של המחתרת, בהסוואת ליל הסילבסטר. הוחלט שיש צורך לחזור לוורשה, שבצד הכיבוש הגרמני של פולין, על מנת לשקם את התנועה. ברגעים הקשים ביותר, גם כשנטשתי את האיזור הסובייטי - הלכתי בידיעה ברורה לאן אני הולך; ראיתי תהום פעורה לפני. אין זה אומר שלא פחדתי ולא חרדתי. כשצריך הייתי לעבור אל הצד הגרמני, נפל עלי פחד אלוהים. אבל יכולתי להתגבר על הפחד הזה... היו לי אז חלומות זוועה. היתה זו בפעם הראשונה שראיתי את היהודים עונדים על זרועם את המגן-דוד. הגענו לדירה ברחוב דז'לנה 34. לעומת המצב שאליו נקלעתי עכשיו - לבוב היתה חלום; ואילו פה, כאשר יצאתי בבוקר עם החברים הצעירים אל הרחובות, ראיתי את ההריסות של ורשה, וחיילים גרמנים עורכים מצוד על יהודים. כך התחלנו להקים את התנועה. אחד הדברים הראשונים שחשבנו שמוכרחים לעשות - זה סמינר מדריכים. נדמה לי כי שבועיים אחרי בואי, הוצאתי את הגליון הראשון של תנועת "דרור" ביידיש.
מחנה של תנועת "החלוץ הצעיר" במחוז ורשה בשנת 1934. ארכיון בית לוחמי הגטאות
נעוריי
שהייתי בת 12, הסכים אבי שארשם לגימנסיה יהודית-ציונית, דבר שלא היה מובן מאליו בחוגים החרדיים. לאבי היה חשוב שנלמד. גאה היה על הישגינו בלימודים. הראה את התעודות שלנו. במקביל, הפכתי לחניכה בתנועת הנוער "בית יעקב". פעילות התנועה היתה אחר הצהרים ולמדנו בה תפילות, מצוות והעיקר איך להיות בן אדם טוב, למדנו הרבה על גמילות חסדים. וגם עשינו מסיבות ורקדנו.
דורקה מימין, בת 15, יחד עם חברותיה זוסיה (נעמי) רנדמן, איטה גדאייק. גטו צ'נסטוחוב, בגן העיר 1941
תקופת המלחמה
לפתע נשמעו יריות. קולות הפצצות. ומצאנו מחבוא בבונקר. התכווצנו איש בפינתו. למחרת, ב-2 בספטמבר (1939), נכנסו הגרמנים לעיר. אמא אמרה לנו שצריך לשמור על אבא ועל אחי – הגרמנים לוכדים יהודים לעבודות כפייה. מיישובי הסביבה הגיעו העירה פליטים יהודים. אנו, הבנות מ"בית-יעקב" נטלנו על עצמנו לטפל בהם. אולם בית הספר הפך למקום מגורים לפליטים. ואז יצא הצו על ענידת הסרט על הזרוע – סרט לבן ובו מגן דוד כחול. התביישנו בפני השכנים הפולנים בסרט הזה. בתקופה זו הרהורי כפירה עלו בראשי. התייסרתי בלבטים. הפחד הלך ברחובות, יצא צו: על כל היהודים להיכנס, תוך ימים ספורים אל הגטו. החלו להגיע ידיעות ראשונות על יהודים שנשלחים למקומות בלתי ידועים. בסוכות של שנת 1942 נודע לנו שהלילה תהיה אקציה. נתקפנו הלם. אמא מתכופפת, מעירה אותנו ומלבישה אותנו. היא עונדת לצווארנו שקיות ומניחה בהן קצת כסף, מעט אוכל וכמה צילומים משפחתיים. בכל הדרכים שמרתי עליהם. היא הביטה בנו ואמרה: "ילדיי, מיד תצטרכו לצאת. אנו, זכרו, מחכים לכם בבונקר... ניפגש אחר האקציה". לאחר מכן נשארתי לבדי, יותר לא ראיתי את משפחתי...
יהודים במהלך עבודות כפייה בגטו צ'נסטוחובה. 1942
פרוץ המלחמה
פולין חולקה בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. התנועה נחצית לשניים, חלק מחבריה נשארו בשטח הכיבוש הגרמני וחלק תחת הכיבוש הסובייטי. ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, שהיתי בכפר קטן בשם קלבן שבמחוז ווהלין, שם קיימנו את הסמינרים של החלוץ הצעיר (לימים של התנועה המאוחדת: פרייהיייט - החלוץ הצעיר). אספנו את החניכים לשיחה כדי להכינם לקראת הימים הבאים כמיטב יכולתנו. חיפשנו דרך לצאת, כבר למחרת הגענו לקומונה שלנו, ברחוב דז'לנה 34 בוורשה. המהומה הייתה גדולה. נתכנסנו לישיבות של התנועה. לא הייתה לי שום אשליה. הייתי המבוגר מבין החברים שנשארו שם, והיה מוטל עלי להקים את התנועה החינוכית.
יצחק צוקרמן. 1939. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
עם סיום המלחמה
עם סיום המלחמה שבנו לפולין מברית המועצות. שני הוריי נפטרו במהלך המלחמה ונשארנו רק אחותי ואני. הפגישה עם פולין, ללא יהודים. הזעזוע העמוק שעבר עלינו. עוד קודם לכך הגיעו אלינו שמועות על כך שאין לאן ולמי לחזור. שמחת סוף המלחמה לא הייתה מנת חלקנו, לא הרגשנו ש"ניצחנו". אני חושב שאני פיגרתי בתחושתי לאחר המתרחש. הגענו, אחותי ואני לפולין. מאוחר יותר היא נפטרה. בנדידה כזאת קשה לקבוע מה מן הדברים נעשו מבחירה, מהחלטה פעילה, ומה מן ההליכה עם הזרם. התחלתי ללכת לסניף תנועת "דרור". נשלחתי לסמינר העולמי הראשון של דרור באינדרסדורף שהתקיים ב-1947עברתי, באמצעות ה"בריחה" (לארץ ישראל) למחנה עקורים בגרמניה. הצטרפתי לאקטיבה של תנועה. הפכתי למדריך-נודד במחנות העקורים. עוד בסמינר התנועתי שבו השתתפתי נדרשתי לקשט, לעשות איורים, לצייר קריקטורות. לעצמי התחלתי גם לרשום, לרוב מן הדמיון ומעט גם לפי מודֶלים. לפני עלייתי לארץ קיבלתי מתנה: סט צבעים, לראשונה בחיי.
לדים ובני נוער, חניכי תנועת "דרור" בגרמניה, לפני עלייתם לישראל. 1949. קופפרמן עומד בין שני ילדים.
בין שיקום לנקמה
לאחר השואה, היו כאלה שהגיעו למסקנה שכל העולם רצח וכל היהודים נרצחים. הדברים נחרתו בזכרוני מכיוון שעשו עלי רושם רב. הלקח מניסיונם היה שצריך לארגן כוח יהודי מאורגן לשני תפקידים: ללכת לארץ ישראל ונקמה בגרמנים. אנחנו, שהגענו מפולין, אמרנו: נכון הדבר שהרבה מאד נתנו ידם לרצח יהודים, אבל גם הרבה מאד סיכנו עצמם כדי להציל יהודים. הדבר השני הוא שאני האמנתי שצריך להכין כח יהודי שידע לקלוט ולארגן את היהודים (לאחר השואה) ולכוונם לארץ ישראל. הדבר השלישי הוא שאין להיות רק עם עניין הנקמה, אלא גם חינוך. צריך לחזק, לאמץ, לחנך את הצעירים, ואת הילדים שנשארו. הייתה לפנינו עבודה רבה לקלוט את האנשים, לארגן אותם, לדאוג לשיקומם ולהקים קיבוצי הכשרה (ובתי ילדים).
יצחק צוקרמן בוורשה לאחר המלחמה. 1946 ארכיון בית לוחמי הגטאות
בארץ, בקיבוץ
מאז שהגעתי ארצה בשנת 1950, הפכתי לחברה בקיבוץ לוחמי הגטאות. לאחר חבלי התאקלמות בענפי המשק החקלאי הפכתי למטפלת הראשונה של בני המשק בכתות היסוד. לאחר מכן הוכשרתי כמורה לחינוך מיוחד. במרוצת השנים שימשתי כמנהלת בית הספר. אני אומרת זאת משום שההיבט הראשון שאני חפצה להאיר קשור בחינוך, הוא מראה כיצד השתרבבו אל תוך עבודתי חוויות מימי המלחמה. בקיבוץ הכרתי את בעלי, יצחק שטרנברג. נישאתי לו ויחד היקמנו משפחה, נולדו לנו שתי בנות. אחרית דבר דורקה נפטרה בשנת 2010 בגיל 94. היא הייתה סבתא לשלושה נכדים, והיא זכתה להכיר שישה מניניה.
כמחנכת בבית הספר ע"ש יאנוש קורצ'אק שהיה בקיבוץ לוחמי הגטאות
ב- 23 לאפריל, 1943, כותב מרדכי אנילביץ' - מפקד מרד גטו ורשה, מכתב פרידה ליצחק צוקרמן, סגנו.
סיום המלחמה
נכון שרדתי. אך אל יאמר לי איש: אני חי מפני שהייתי אמיץ או חכם, חייבים היו להיאבק על החיים מאבק מר ורב-סבל. אולם כה הרבה אנשים אמיצים וחכמים נפלו במאבק איתנים זה. ודווקא אנשים מן השורה, אנשים רגילים, כמוני, שרדו. האם זאת יד ההשגחה? יד הגורל? אינני יודעת. לנגד עיני חולפים אחד־אחד כל אותם בחורים ובחורות אמיצים שחירפו נפשם במאבק זה, והם אינם. מדוע ניספו כל כך הרבה אנשים טהורי־נפש וגדולי רוח? על מה נהרגו מיליון ומחצה ילדים יהודים? אמרתי, אני אסע לפלשתינה אם אשאר בחיים... מכאן היתה הדרך קצרה להחליט, שבהגיענו לארץ ישראל ננציח את חברינו. פעלנו באיזה דחף פנימי*. *החלטה זו היוותה את הבסיס להקמת מוזיאון בית לוחמי הגטאות, כארבע שנים מאוחר יותר.
שרה שנר - נשמית צולמה לקראת צאתה כחלק ממשלחת תנועת "דרור" לקונגרס הציוני ה-22, שהתקיים בבאזל, שווייץ, בדצמבר 1946.
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיה של שרה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעברה וחוותה)
2 איזה מין בת אדם הייתה שרה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצאה בתוכה שרה, על מנת לשקם את חייה?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
מרד גטו ורשה
אני זוכר את הבוקר ההוא (ב-18 לינואר 1943). בשעות הבוקר כבר ידענו שאנו מוקפים ע"י חיילים גרמניים. פתאום ראינו מרחוק את הפלוגה של "השומר הצעיר". התברר, שהגרמנים הקיפו את הבית שלהם ברחוב מילא וחדרו לתוכו. הגרמנים לא ידעו ששמו יד על הפלוגה של הארגון היהודי הלוחם. נתנו להם כמה דקות להתלבש, וכולם הצליחו לקחת איתם בסתר את הנשק. ראיתי אותם צועדים בשורות, בתוך קבוצה של מאות יהודים, מוקפים על-ידי גרמנים. כשכמעט הגיעו לכיכר האומשלגפלץ (ממנו גורשו היהודים), מרדכי אנילביץ' נתן את הסימן. הלוחמים שהיו בתוך הקבוצה התחילו להשליך את רימוניהם. רבים נהרגו. האנשים התפזרו. והנה הגיע ה-19 באפריל. הוא בא עלי במפתיע. אף במרד זה היה הנשק שבידינו מועט. אף על פי כן מה רבה התמורה מאז ירינו את יריותינו הראשונות במרד הראשון! בימים ההם עמדנו קבוצה קטנה מול הגרמנים, ואילו עתה, מאות לוחמים קבועים בעמדות, מוכנים לעמוד עמידת יאוש במלחמתם נגד האויב, וברשותנו אקדחים, רובים, רימונים ואלפי בקבוקי מולוטוב. זה "הנשק הסודי של היהודים" בפי הגרמנים המשתאים.
לוחמים יהודים שנפלו בשבי הגרמנים במהלך דיכוי מרד גטו וורשה. מאחוריהם נראה עשן העולה מהגטו הבוער. ארכיון בית לוחמי הגטאות
החיים בקיבוץ
עליתי לארץ בגיל 22 באוגוסט 1948, עם גלי העלייה של שארית הפליטה, אחד מני רבים, חסר בית, ללא משפחה קרובה וחסר ביטחון קיומי. היו לי, היו לנו , דחפים עזים להשתקם, להקים בית ומשפחה. הייתי ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. כשהייתי בהכשרה בעין חרוד, חידשתי את הציור. התעקשתי על זה. יחד עם זאת לא ראיתי את עצמי כצייר לעתיד, הרבה יותר העסיק אותי למצוא מקום בטוח, ובנוסף לקסם שבקיבוץ - השוויון והערכים - ראיתי בקיבוץ מקום להקים בו בית בצוותא. וזה מה שהעסיק אותי. בהכשרה בעין חרוד הכרתי את מיה לבת שמחוני, בת הקיבוץ, אותה נשאתי לאישה. בשנים הראשונות עבדתי כבנאי.
עובדים במטע הבננות של קיבוץ לוחמי הגטאות. 1954: משה קופפרמן עומד במרכז. ארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות
בדרכים
מצאתי את עצמי מגיעה לכפר קטן ואני לבדי, ולא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. החלטתי להתקדם מזרחה, אל עבר הגבול הרוסי, אולי בכל זאת אפגוש בבני משפחתי. נעליי נתבלו מזמן והשלכתי אותן. המשכתי ללכת יחפה. בזמן ההליכה נפצעו כפות רגלי, העור נקרע. בכיסי אף לא פרוטה. אפסו כוחותיי. עתה חשתי גם ברעב. לא יכולתי לצעוד יותר, החלטתי ללון ליד אחת הגדרות, שבתוכו רעו סוסים אחדים. נשכבתי לידם על העשב. אמרתי על עצמי: אינני יכולה עוד, מוטב שפה תהיה קבורתי. כנראה שהתעלפתי. כאשר שבה אלי רוחי הרגשתי שאני מתנדנדת על כתפי אדם, איכר נשא אותי על כתפו לבקתתו. השכיב אותי על מיטה וקרא לבתו, ילדה כבת 9 או 10, ציווה עליה לטפל בי ויצא חזרה לעבודתו. הילדה הביאה גיגית עץ מלאה מים חמים. רחצה את רגלי, ניקתה אותן מהבוץ שדבק בפצעים. לאחר מכן הגישה לי כד חלב והציעה לי מחצית כיכר לחם שחור. היא כיסתה אותי בשמיכת פשתן ואני נרדמתי ליממה שלמה. שבוע שלם שהייתי בבית האיכר. הילדה טיפלה ברגליי כאחות רחמנייה מנוסה. בנדודיי נתקלתי בטוב לבם של אנשים רבים, בעיקר מבין פשוטי העם.
שרה שנר בצעירותה
אחרית דבר
משה אליעזר קופפרמן חי כל חייו בקיבוץ לוחמי הגטאות. עם השנים הפך לצייר מפורסם בארץ ובעולם. תערוכתו הראשונה הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1969. מאז הציג גם במוזיאון סטיידלק באמסטרדם, במרכז פומפידו בפריז, במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות ובקארנגי אינטרנשיונל. בשנת 2002 נפתחה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של קופפרמן במוזיאון ישראל. בשנת 2000 זכה קופפרמן בפרס ישראל לציור. בנימוקיהם ציינו השופטים כי "עבודתו ניצבת היום בכותל המזרח של אומנות ישראל. תמונותיו גדולות הממדים וכן רישומיו הקטנים מוצגים וזוכים להערכה רבה בכל המוזיאונים החשובים בעולם". בשנותיו האחרונות חילק משה מיצירותיו לחברי הקיבוץ. בשנת 2003 נפתחה בצמוד לסטודיו שלו בקיבוץ לוחמי הגטאות, גלריה בשם "בית אוסף קופפרמן" בה מוצגות עבודות מתחלפות מעבדותיו.
משה קופפרמן נפטר בישראל בשנת 2003, בגיל 77. הותיר אחריו אשה - מיה, ולהם שלוש בנות ובן.
משה קופפרמן ואשתו, מיה.
בצעירותי
נולדתי למשפחה מסורתית בשנת 1915 בווילנה, בירת ליטא. אם צריך לאמוד את היחסים בתוך הבית, אף פעם בחיי לא שמעתי צעקות. לא הייתי עד למריבה, לגערה, לנזיפה. סבא היה מבקר בביתנו הרבה מאד. אני חושב שאבא שלי היה הבן האהוב עליו. שמו היה שמעון, בני נושא את שמו. היינו ארבעה ילדים בבית. אני הייתי הצעיר שבהם. אותי חינכו לא טוב. פינקו אותי יותר מדי... בהיותי בגיל ארבע-עשרה, החלטתי שאני הופך לחילוני. אותו זמן למדתי בבית ספר דתי. הרבה שנים למדתי גמרא אך רב לא יצא ממה שלמדתי. בהמשך למדתי בגימנסיה העברית. כל השנים הייתה לי חולשה אחת: לא להכין שיעורים, או להכין אותם ברגע האחרון. בגמנסיה התחלתי להיות פעיל. בשנתיים האחרונות ללימודיי הייתי היו"ר של מועצת התלמידים; הייתי יושב בישיבות הליגה למען ארץ ישראל העובדת. אז גם הצטרפתי לתנועת החלוץ. הבית בכלל, כל המשפחה שלנו, היינו ציוניים.
יצחק צוקרמן כפעוט, עם אמו בווילנה
פרוץ המלחמה
אור יום ראשון של המלחמה. חיילי הצבא האדום עוברים ברחוב... עמדתי בשער החצר והסתכלתי. החיילים ממשיכים לצעוד: עוברים רגלים, נוסעות יחידות טנקים. במשך היום רצות בעיר שמועות: ליטאים רוצחים יהודים. לא ידעתי מה עלה בגורל אמי ואחיותיי. ראינו עגלות עוברות. המוני יהודים הלכו, משפחות וצרורות על כתיפהם. בבוקר ארזנו מזוודה והמשכנו עם זרם הפליטים בכבישים הפונים מהעיר מזרחה, ופניהם לעבר הגבול הסובייטי... היעד היה להמלט מהגרמנים. אני ידעתי פירושו של כיבוש נאצי. הייתי מוכנה להיהרג מכדור סובייטי בגבול ובלבד שלא ליפול בידיהם. השתדלנו לא ללכת בכבישים הראשיים משום שעליהם חגו מטוסים והמטירו אש. פרצה פתאום בהלה. לקראתנו רצו אנשים צועקים: גרמנים! גרמנים! אנשים פתחו במנוסה לכל עבר. שמעתי את קולו של איזיה: רוצי! רוצי מהר! פתחתי בריצה. שמעתי יריות. טרטור מטוסים. באפיסת כוחות נפלתי על האדמה. כאשר קמתי ועמדתי על רגליי ראיתי שאני לבדי.
שרה שנר נשמית בצעירותה. 1938. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
חיסול גטו ורשה והקמת המחתרת
מתוך דבריה של צביה לובטקין* על חיסול גטו ורשה: רוצה אני לספר מה פירושה של "אקציה". הדבר התחיל בכך שהשלטונות הגרמניים פרסמו כרוז באמצעות היודנראט, בו נצטוו כל אנשי הגיטו לעבור מזרחה. הציבור היהודי עדיין לא ידע כי "המזרח" משמעו מוות. הוא לא רצה להאמין כי הסוף הנה הוא בא, מפני שאכן קשה היה לתאר כי ישוב בן חצי מיליון איש יוצא כולו להורג. רחובות ורשה, שהיו תמיד הומים מאדם, התרוקנו. לאחר שנואשנו מהציבוריות היהודית התכנסנו, מספר מצומצם של חברים מתנועות הנוער, והיקמנו את מחתרת האי"ל - הארגון היהודי הלוחם. הדבר היה ב-28 ביולי 1942, שבוע אחד בלבד לאחר התחלת האקציה. אותו זמן כבר היה ברור לנו לחלוטין, שאם אנחנו לא נעשה דבר, העם כולו יירצח בלא להשמיע קול של התנגדות. בישיבה זאת נפלה ההכרעה, נטלנו את האחריות על שכמנו, אנו הצעירים. הפעולה הראשונה היתה הסברה. הדבקנו כרוזים על קירות הבתים. הזהרנו: יהודים דעו, גירוש - זה טרבלינקה, וטרבלינקה משמע: מוות.
צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. באזל. ארכיון בית לוחמי הגטאות
* צביה לובטקין, לימים, ממנהיגות מחתרת האי"ל (הארגון היהודי הלוחם וזוגתו של יצחק צוקרמן).
הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים 1945 - 1949
ארגון הקואורדינציה הוקם על ידי התנועות החלוציות בפולין, ושם לו למטרה 'לגאול' ילדים יהודים מידי נוצרים. חברי הארגון איתרו ילדים ופדו אותם מידי נוצרים תמורת כסף, הקימו קיבוצי ילדים, וביקשו לחנך אותם ברוחה של ארץ ישראל ולהעלותם לארץ. אחת הדמויות המרכזיות בארגון הייתה שרה נשמית, (לימים, שנר), שהתוותה את הפעילות החינוכית של חניכי בתי הילדים מטעם תנועת "דרור". מספרת שרה: אריה שריד (מייסד הקאורדינציה, שליח מארץ ישראל, חבר קיבוץ יגור) שהגיע לפולין, ניגש אלי ואמר: את יודעת שבפולין נמצאים מאות ילדים יהודים במנזרים ובבתים פולניים קתולים? ואת רוצה לברוח ולצאת מפולין למטרת עלייה לארץ? אינך מתביישת? לאחר יומיים שיניתי את דעתי והחלטתי להישאר בפולין ולעבוד בגאולת ילדים יהודים.
חניכי בית הילדים של הקואורדינציה הציונית בלודז' עם המחנכת שרה שנר - נשמית
פרטיזנית
החלו להגיע אלינו שמועות: שחיטת יהודים. בכל חומרתה הועמדה לפנינו השאלה: מה יהיה איתנו? האם עלינו לשבת כאן בחיבוק ידיים ולחכות למשיח? נפוצו שמועות על פרטיזנים, בידיהם נשק והגרמנים רועדים מפניהם. אך איש לא ראה אותם, הם נשארו תעלומה או אגדה. איך יוצרים מגע איתם? בדצמבר 1942 הגעתי לבסיס פרטיזנים ביערות בלרוסיה. שם שרתתי כחובשת עד לשחרור על ידי הצבא האדום ב 1944. היינו מרבים לנדוד, כדי לטשטש את עקבותינו... שמרתי מרחק ולא התיידדתי. לא רכשתי אמון באיש. אף לא ביהודים. לפי חוקי הפרטיזנים אסור לשאול שאלות. מה שאתה צריך לדעת אומרים לך, היתר לא מענינך.
יחידת פרטיזנים ביער. ארכיון בית לוחמי הגטאות
כותונת לבנה שניתנה לפרטיזנית שרה שנר - נשמית לאחר שנפצעה בזרועה השמאלית מאש צולבת, באזור מינסק. שרה קיבלה את הכותונת לאחר שנחבשה מאחד מחבריה ליחידה.
הגעת הידיעות על הרצח ההמוני
פרק חדש התחיל בחיינו, אחד החמורים ביותר. מסימניו הראשיים- הרגשת הסוף. את הסיפור על וילנה (הרצח ההמוני ביער פונאר) כבר שמענו. אז הסתבר לי שגם המשפחה שלי איננה עוד - אבא ואמא, אחותי, בעלה וילדם. דודים, דודות, שבט גדול של משפחות קליינשטיין וצוקרמן. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים. בינואר 1942 קיבלנו את הידיעה על "הקברן מחֶלְמְנוֹ" (מחנה ההשמדה הראשון, ליד לודז'), אחד מהיהודים הצעירים אשר נבחרו מתוך הטרנספורטים שהגיעו קודם, שתפקידם היה לחפור את הבורות, להניח את הגוויות ולכסות. עד שהחליט לברוח. הוא עבר במקומות שבהם עוד שרדו יהודים. היה מופיע והיה מספר את סיפורו, ולא האמינו לו... הוא נדד בימים ובלילות עד שהגיע לגטו ורשה. ב-22 ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה (הגירוש ההמוני) בגטו וורשה.
לנה בורשטיין, אחותו הבכורה של יצחק צוקרמן, מהעיר ווילנה, עם בנה בן ציון. תאריך התצלום: 31/12/1938. היא ובנה נרצחו בבבורות הירי ביער פונאר.
מה תפקידנו בארץ?
הבית על הגבעה - מורים
Yaron Tzur
Created on April 8, 2024
Start designing with a free template
Discover more than 1500 professional designs like these:
View
Practical Video
View
Akihabara Video
View
Essential Video
View
Explainer Video: Keys to Effective Communication
View
Explainer Video: AI for Companies
View
Space video
View
Season's Greetings Video Mobile
Explore all templates
Transcript
הבית על הגבעה
מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ביום שאחרי השואה
פעילות זו שופכת אור על סיפוריהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, שורדי שואה, שלאחר המלחמה הצליחו לקום מתוך האסון. הם פעלו מתוך תחושת אובדן, ייאוש וכאב אין סופיים; כיצד יוכלו לחזור ולחיות? אך לצד זה, פעם בהם הרצון לשקם את חייהם ולהתחיל מחדש. מתוך השבר של השואה, הם יצרו קבוצה, אידיאה ומשפחה חדשה שמאוחר יותר הפכו לקיבוץ ומוזיאון. זהו גם סיפור ישראלי על עולים חדשים, שקבעו את ביתם בגליל המערבי, בינות העיר והכפר, במבט על ההווה והעתיד - ומכאן יש לעשות ולהמשיך. סיפורם הוא מסר מעורר השראה על היכולת האנושית המופלאה להתרומם מתוך אסון, להשתקם ולבנות.
קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות
עם אילו קשיים ואתגרים התמודדו שורדי השואה עם סיום המלחמה?
חיילים סובייטים מלווים שתי אסירות לאחר שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו. ינואר 1945. ארכיון יד ושם
https://www.commoninja.com/before-after/editor/content/37165eb2-543c-4860-9149-c889b1aecfab
ביום שלאחר המלחמה...
בשני צדדי המסך מצולמים אנשים מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מה אתם רואים? מה אפשר להבין מכך?
קורותיהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות
שרה נשמית שנר
דורקה שטרנברג
משה קופפרמן
יצחק (אנטק) צוקרמן
בחרו באחת הדמויות להמשך הפעילות
צפו באלבום תמונות
שמעתי על השחרור...התקרבתי אל העיר ופגשתי אחד מאנשי אותה קבוצה שאיתה עשיתי את ימות המלחמה.
מצאתי את עצמי משתלבת בשירה, משתלהבת ממנה. משמחה. משכרון כזה. שהנה טוב, טוב שזכיתי. ליל השחרור. ליל החופש. פשוט חופש לאחר כל זה.
דורקה שטרנברג
ובא היום השני
היום של אחרי, וביום השני באה הנפילה, שארכה יותר מיום...
האם אני מסבירה עצמי היטב כשאני אומרת חופש, שחרור? ושכבנו לישון. נרדמתי עם חיוך על השפתיים.
צליפות חדות בלב. מכות על הכרתי. ערבול בין מציאות לבין דמיון: אולי אחי בחיים? אולי הוא באיזשהו מקום? הנה מיד אקום ואפגוש בו...
10 משימה קבוצתית
ואולי אמא ואחותי נחלצו איכשהו ?
מימין: דורקה, זוסיה (נעמי) רנדמן, איטה גדאייק גטו צ'נסטוחוב, בגן העיר 1941
צפו באלבום תמונות
רק עתה עם השחרור הרגשתי את מלוא האסון שנחת עלינו. במשך שנות המלחמה נאבקתי, רציתי לחיות וקיננה בי תחושה, בלתי מוסברת כשלעצמה:
"לי לא תוכלו! אני אזכה לראות במפלתם של הגרמנים, אזכה לראות בנקמה!"
והנה דווקא עתה, כשבמחנה הפרטיזני שררו שמחה וצהלה, פג אצלי הרצון לחיות. חשבתי, כי אין לי מקום לחזור אליו.
שרה שנר
10 משימה קבוצתית
תם פרק בחיי. אינני יודעת בזכות מי ולמה שרדתי; בדרכי הארוכה והקשה פגשתי הרבה אנשים טובים, יהודים וגם נוצרים, שסייעו לי במאבקי לחיים, שהאכילוני פת לחם, כאשר כוחותי תשו ברעב, שהעניקו לי קורת גג כאשר דפקתי על דלתם ואני רטובה מגשם ורועדת מקור.
הרי כל היהודים נרצחו, הקהילות היהודיות אינן קיימות עוד, עולמנו נחרב. ברור היה לי, כי לא אמצא איש מבני משפחתי. לשם מה להמשיך?
נראה שבזכותם הגעתי עד הלום, ואולי בזכות אנשים אלה ושכמותם, קיים העולם?
מבנות חברות תנועת הנוער צ"ס יוגנט פארבאנד בלזדיי 1929, ליטא. שרה שנר שלישית מימין בשורה העליונה. ארכיון בית לוחמי הגטאות
צפו באלבום תמונות
10
היה שקט מוחלט. לפתע – אלפי תותחים הפסיקו את הדממה. החלה ההסתערות הסובייטית. זה היה ב- 17 בינואר 1945. ישבנו ואכלנו צהריים. השעה הייתה שתים עשרה. מופיע בעל הבית ואמר: טנקים סובייטים בעיר!
ופתאום, התחלתי לבכות, ולא משמחה. זה היה היום העצוב ביותר בחיי. דווקא כשראיתי את ההמון מריע, זה הלם בי: אין עם, אין יהודים! ההרגשה הזאת שאנחנו מיותמים, אחרונים. איזו שמחה? הייתי שבור לגמרי!
יצחק (אנטק) צוקרמן
השתררה דממה. קראתי לצביה. היה אתנו כלב גדול של גרמני שנהרג. אני זוכר את הרגע הזה: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים ועם צוהל, ילדים וגברים מפריחים פרחים ונשיקות.
11 משימה קבוצתית
יצחק צוקרמן עם בני כיתתו (שכבת יב') בגימנסיה העברית בעיר ווילנה שבליטא. יושב שני משמאל לימין. צולם ב - 26/11/1932. ארכיון בית לוחמי הגטאות
9 משימה קבוצתית
עם סיום המלחמה שבנו לפולין מברית המועצות. הפגישה עם פולין, ללא יהודים. הזעזוע העמוק שעבר עלינו. עוד קודם לכך הגיעו אלינו שמועות על כך שאין לאן ולמי לחזור.
משה קופפרמן
צפו באלבום תמונות
שמחת סוף המלחמה לא הייתה מנת חלקנו, לא הרגשנו ש"ניצחנו". אני חושב שאני פיגרתי בתחושתי לאחר המתרחש. הגענו, אחותי ואני לפולין. מאוחר יותר היא נפטרה.
מדריכים וחניכי תנועת הנוער "דרור" בגרמניה, לפני עלייתם לישראל לקיבוץ נען. צולם ב - 1949. ארכיון בית לוחמי הגטאות
באביב 1945 נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.
המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?
אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.
מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י ניצול השואה צבי גיל בטקס שהתקיים שנערך בבקעת הקהילות ביד ושם , 11 באפריל 2002.
Use images..
אלו מהתכונות והעוצמות שביטאו שורדי השואה הייתם מאמצים לחייכם? מה אנו כחברה יכולים ללמוד היום מחוסנם של שורדי השואה?
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיה של דורקה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעברה וחוותה)
2 איזה מין בת אדם הייתה דורקה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצאה בתוכה דורקה, על מנת לשקם את חייה?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
בארץ, בקיבוץ
הגעתי ארצה לא לוותה בקשיי קליטה כלל. הרגשתי שהגעתי הביתה, שהארץ היא ארצי, ביתי ומולדתי. לא הרגשתי ניכור או זרות. בכדי להיות חלק מהנוף הישראלי גיליתי התעניינות רבה בטבע, והייתי רושמת לעצמי את שמותיהם של כל עץ, צמח ובעל חיים. שהגעתי לקיבוץ לוחמי הגטאות כבר הייתי בהריון בחודש השמיני עם בכורי אבנר. עבודתי הראשונה הייתה במחסן הבגדים. בשנת 1956 התחלתי לעבוד בבית קצנלסון (מוזיאון בית לוחמי הגטאות). שרדתי מגיא ההריגה, זכיתי לעלות ארצה, לחיות במדינה יהודית; זכיתי לשקם את הריסות חיי, להקים משפחה, לחיות ולעבוד לצידו של אדם דגול ואהוב*; זכינו שנינו לחנך שלושה בנים כבני אדם הגונים, כיהודים בהכרתם וכאזרחים נאמנים למדינתם. זכינו גם לנכדים. ואני תפילה, שהם לא יתעו אחרי הבלי העולם, שיזכו לחיי שלום במדינתנו וגם יראו שימחה בחייהם. * בעלה, צבי שנר, מנהל המוזיאון הראשון. אחרית דבר שרה נפטרה בשנת 2008 בגיל 95. ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, חוקרת שואה, מנהלת ארכיון המוזיאון וסופרת.
שרה שנר - נשמית וצבי שנר בספריית מוזיאון "בית לוחמי הגטאות"
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיו של יצחק, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעבר וחווה)
2 איזה מין בן אדם היה יצחק, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצא יצחק בתוכו, על מנת לשקם את חייו?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
בצערותי
נולדתי בירוסלב שבגליציה, ונקראתי משה, על שם סבי. אבי בא ממשפחת חרשי נחושת וזהו גם מקור שם משפחתי (קופר – מן). הוריי נישאו בתחילת שנות העשרים ועברו לעיר ירוסלב, שם התגוררה המשפחה של אמי. בשנת 1923 נולדה אחותי לושה, יחד היינו לאורך כל הדרך בילדות עד למלחמה, ואחר כך בברית המועצות בזמן המלחמה. לושה נפטרה בפולין לאחר ששבנו אליה מברית המועצות. פרנסה הייתה בקושי. אנחנו, הילדים, קלטנו את מצוקת ההורים. לנו, לי ולאחותי לושה, לא היה חסר דבר. עיקר החיים סובבו סביב החנות והפרנסה. אמי הייתה עקרת בית וגם עזרה בחנות. למדתי בבית הספר היסודי היהודי "תרבות" שהייתה בו רוח ציונית. שפת ההוראה היתה פולנית עם שיעורי עברית. אני הצלחתי ללמוד רק עברית בסיסית. אהבתי לצייר, אבל לא מעבר לצרכי בית הספר. היה ידוע שיש לי כשרון לציור. במקביל לבית-הספר, הייתי מגיל 11-12 חבר בתנועת הנוער "עקיבא". זה קירב לארץ ישראל. בשנים היותר קרובות למלחמה קלטתי את הפחד והחרדה מפני הבאות - אפילו המבוגרים לא הבינו מה באמת הולך לקרות.
משה קופפרמן כילד, שני מימין, עם אמו, סבתו ואחותו.
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיו של משה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעבר וחווה)
2 איזה מין בן אדם היה משה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם משה מצא בתוכו, על מנת לשקם את חייו?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
צייר בקיבוץ
בשנת 1960 העניק לי הקיבוץ שלושה ימים בשבוע לעבוד בסטודיו שלי, התחלת לצייר ב"משרה מלאה" רק ב 1967. אנשים כמוני, פליטים מאירופה, הפקידו את העבר הקרוב שלהם במחסן כשהגיעו לישראל. עם זה בא הדחף- במודע או שלא במודע, להתחדשות ולתחייה. היה בכך יותר אינסטינקט של קיום. אינטואיטיבית , מצאתי באמנות שלי דרך שהתאימה לחיי. הייתי פליט, מעובדה זו אינני מסוגל להתנתק, אפילו היום. כפליט חשתי שהערכים של הקמת משפחה ובית הם יותר חשובים מעשיית קריירה של צייר. אך לאט ובהדרגה התחלתי לצייר יותר ויותר, ולאחר שהתחלתי גיליתי שאני אוהב ציור ואינני יכול בלעדיו.
משה קופפרמן בסדנת האמנות שלו בקיבוץ לוחמי הגטאות. ארכיון בית לוחמי הגטאות
1945
יום הששה עשר בינואר 1945 החל כשבאוזנינו מוסיקה מופלאה: קולות הירי ורעם ההתפוצצויות קרב אלינו יותר ויותר. הרוסים באים. העיר שוחררה. בחודש שלאחר מכן חזרתי ללמוד בבית הספר בכיתה י'. באותו החודש הגיע אלינו יצחק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה. במרכז החלוץ בוורשה נודע כי בצ'נסטוחוב מאורגנים בני נוער בקבוצות. אנטק הגיע כדי לארגן נוער זה לציונות. ל"החלוץ". הוא אמר: אני רוצה לדבר אתכם. איך אתם לא מתביישים ללמוד על האדמה הארורה הזאת? לנו יש מולדת משלנו – ארץ ישראל. לאחר ויכוחים ולבטים, החלטנו לעבור מצ'נסטוחוב אל וורשה ולהצטרף לתנועה החלוצית, ללכת לקיבוץ. עיסוקי המרכזי מאז אותם ימים עוד בטרם עליתי ארצה ועד היום הוא בחינוך.
סמינר פעילים ראשון של תנועת "דרור", שנערך בוורשה דורקה עומדת בשורה האמצעית, שנייה משמאל.
בגטו
הגטו היה מקום קשה. אחרי האקציות נשלחו אנשים לניקוי הבתים והרחובות שהתרוקנו מיהודים שגורשו. לא הייתי בין אלה שגוועו מרעב. בגלל שהיינו יחד, בחבורה, לא הגענו לגניבת אוכל או להשפיל עצמנו ולהתחנן בשל כף מרק. טוב שיש חברות: זושה, צסיה וללה אחיהן. נכנסתי לגור עמהם. אם היה טעם בחיים – היה זה הטעם להימצא אתם. אני נושאת בלבי תודה לגורל שזימן אותי למשפחה זו. הבית בו גרתי עסק במחתרת. הייתי במחיצת אנשים שהכינו את המרד בגטו. הם עסקו בחפירת המנהרה אל עבר הצד הארי, גנבו נשק וייצרו בקבוקי-מולוטוב. הם פעלו במסגרת האי"ל (ארגון יהודי לוחם) והיו בקשר עם הארגון בוורשה. בינואר 1943 החיילים הגרמנים נכנסו לגטו לבדוק וללכוד את אותם אנשים שלא יצאו אותו בוקר לעבודה. אוספים אותנו ומעבירים אל הכיכר. בין הנלכדים היו גם כמה מהלוחמים. אחד מהם שלף אקדח, ירה בחייל הגרמני ופצע אותו. הגרמנים משתוללים.
גירוש יהודי גטו צ'נסטוחובה ביוני 1943
הארץ, הקיבוץ, המוזיאון
ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה, הגענו כמה עשרות צעירים ממורדי הגטאות, לוחמי היערות, אסירי המחנות ואלה שמצאו בימי המלחמה מקלט בברית המועצות, אל המקום אשר נועד להם בית בגליל המערבי. כולם חתרו אחרי המלחמה לארץ, עברו את אירופה במסעות הבריחה והפליגו בים באניות מעפילים. בדיוק באותו יום כעבור שנה הונחו היסודות להקמת מוזיאון לוחמי הגטאות. ההתחלה הייתה צנועה, בצריף דל, והיום המוזיאון הוא אחד הגדולים בארץ ובעולם. לא רצינו רק להקים מצבה לאלה שנפלו. חשבנו שצריך ללמוד ולהפיק לקחים מהשואה ומהעמידה היהודית, אשר יספר לדורות הצעירים ולבאים אחרינו את מה שקרה, ואיך עלינו להמשיך לחיות. מקירות הרוסים באנו הנה וברצוננו להקים קירות חדשים, בתי-חיים. זאת האדמה שלנו, פה נחיה, פה נישא את שמם, פה נרצה לאסוף את כל מה שניתן על חייהם ומותם של מיליוני היהודים ושל הלוחמים בגטאות. אחרית דבר יצחק נפטר בשנת 1981, שלוש שנים לאחר לכתה של אשתו האהובה, צביה לובטקין. ממנהיגי מרד גטו ורשה, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, ממקימי המוזיאון. השאיר אחריו שני ילדים - שמעון ויעל. נכדתו של יצחק, בתו האמצעית של שמעון, הייתה טייסת הקרב הראשונה של צה"ל.
יצחק וצביה בביתם שבקיבוץ לוחמי הגטאות. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
מדרכיה ומחנכת, לאחר המלחמה
הפכתי למדריכה ולמחנכת והתמסרתי לטיפול בילדים שנותרו יתומים ובודדים, במטרה להכין אותם לעלות לארץ. בעיקר היתה חשובה לי ההרגשה שכל אחד ירגיש שהוא שווה, שהוא בן אדם חשוב. הם היו מסתירים פרוסות לחם או לחמניות מתחת לכרית. לא האמינו בחברים שלהם. היינו צריכים להחזיר להם את כל הערכים שלהיות בן אדם טוב. על ידי הרבה מאד שיחות אישיות, היה להם אוזן קשבת לשמוע, שמישהו מקשיב להם. שנפרדנו כתבתי לילדים: "אני רוצה קודם כל להגיד לכם שקשה לי להפרד מכם. אני רואה כמה בגרתם, צמחתם והישתנתם במשך הזמן שהיינו יחד. המשיכו לשאוף, לדרוש מעצמכם ואז תשיגו. תזכרו, אין ילדים רעים. אני מאחלת לעצמי שתהיו בני אדם אמיתיים, כאלה אשר רוצה העם היהודי. אני מאמינה בכם. יבוא יום ונשב מסביב למדורה תחת השמים היפים בפלשתינה ונזכר בימים האלה. אין דברים בלתי אפשריים... אני מחבקת אתכם חיבוק חלוצי חזק מרחוק אשמור עליכם תמיד״.
קבוצת חניכים בבית ילדים של תנועת "דרור" בלודז'. הילדים אוחזים שלטים של "הקרן הקיימת לישראל". המטפלת היא דורקה ברם - שטרנברג. 1946
ילדות
נולדתי בעיר צ'נסטוחוב שבפולין בשנת 1926, שם עברו עלי ילדותי ונעוריי. הייתי הבת הבכורה למשפחה דתית בת 3 ילדים: גולדה הקטנה, דוד ואני. אבי היה מחסידי הרבי מגור: זה היה עולמו ואלו אורחות-חייו. אדם מאד פנאטי, דבק ברבי בכל מאודו. השידוך בין אמא ואבא נעשה במשפחה, במשפחת חסידי הרבי מגור. אמא, עוד בהיותה נערה לא השלימה עם המסגרת הקשוחה של ביתה וסביבתה. היא נשבעה שתתוודע אל בחיר לבה לפני החופה, וכך היה... גרנו בדירה קטנה, בבית שרר ניקיון. אני נזכרת בטעמי ילדותי. עגבניות חתוכות בפרוסות דקיקות, מדויקות ועליהן בצל דקיק, ומלח ופלפל. כיום שאני מכינה בבית אוכל אני חשה את הטעם ההוא ורוצה, רוצה מאד, שייצא מהטעם הזה... וגלידה, טעם הגלידה הערב לי הוא כמו בחנות מסוימת מאז...
דורקה בילדותה עם אמה, דודתה ואחיה הקטן
בצעירותי
נולדתי בשנת 1913 בסייני, מחוז סובלק, רוסיה הצארית. בגיל צעיר עברה משפחתי לחווה בליטא. אמי ובן דודי ניהלו את החווה. החיים בכפר היו קשים לאמי שהתגעגעה לחיים בעיר וכך עברנו לעיירה לזדיי. ואילו אני אהבתי את הכפר... את גן הלילך ואת בעלי החיים הרבים, שהיו חבריי הטובים. בגיל שמונה נשלחתי לחיות בבית סבי בעיר מריאמפול שבליטא, ללמוד בבית הספר היסודי ואת הוריי הייתי רואה בחופשות. בראשית שנות ה 20 משפחתי נאלצה לעזוב את החווה ועברנו להתגורר בעיירה לדזיי. שם התחלתי את לימודיי בגימנסיה. כנערה הצטרפתי לתנועת הנוער פועלי ציון, ובהיותי סטודנטית באוניברסיטת קובנה, הצטרפתי לתנועת "החלוץ".
המדריכה שרה שנר יושבת שניה מימין. ארכיון בית לוחמי הגטאות
המלחמה
אחר כך הגיעו הידיעות מגרמניה, על היטלר. אני זוכר משפטים: היטלר יהרוג את היהודים. אבל התודעה שאפשר באמת להרוג סתם כך בנאדם לא הייתה קיימת. הימים הראשונים של המלחמה מצטיירים בעיני כימים של אי ודאות, חוסר אינפורמציה; נסיונות חסרי סיכויים לארגן את העיר ירוסלב להגנה; הפצצות על העיר, על תחנת הרכבת, את העיר מציפים פליטים, בעיקר יהודים. אחרי שהעיר נכבשה, החזית עצרה לא רחוק מאתנו. בתוך שבועיים החיילים הגרמנים הראשונים נכנסו לעיר. לא פחדתי והסתובבתי ברחובות. באותו החודש גורשנו מהעיר- מסע המשתרך של יציאת היהודים בתור אחד ארוך. האוירה היתה כבדה. אי-ודאות לקראת הבאות. נדדנו ממקום למקום. הגענו לעיר הבירה לבוב (שהפך לאוקראינה). לילה אחד באו ודפקו על הדלת. נכנסו שוטרים סובייטים. הועברנו לתחנת הרכבת ואז מתחילה נסיעה מתמשכת עם הפסקות. הקרונות היו סגורים, כמובן. הנסיעה נמשכה שבועיים, בחוסר תנאים סניטריים. בקושי היה מקום לעשות את הצרכים. היה סבל, מסע קשה. הגענו לפאתי הרי האורל, שם היינו במחנה (עבודת כפייה). לאחר שנתיים שוחררנו. לא הגיעו אלינו ידיעות על השואה. בזיכרוני זה יותר קיים כאימת מלחמה בכלל, מאשר השמדת יהודים.
טנקים גרמניים במהלך כיבוש העיר ירוסלב שבפולין. 1939.
משה קופפרמן - צייר
הננו שבויי זמננו. אבל גם שותפים-תורמים לו. כך זה בטוב וברע, לטוב או לרע. בד הציור, בשבילי, שדה הוא. כל-המצטבר, כל-המתרחש, כל שהוא בעל משקל וערך, כפי שאני מסוגל לקלוט ולהעלות אותו. התמונה הינה אותו הכול, כפי שהוא מסתכם ברגע של ריכוז, מאמץ וחסד. צייר, עד זוכר ומחויב. לא נסתר ממני המופלא. אבל, ולא פחות מכך, רובץ מעליי זיכרון כל. הנורא ומעורר אימה של תקופתנו.
השבר והזמן. ציור שמן על בד. 2003. ציור זה של משה קופפרמן נמצא בכניסה למוזיאון בית לוחמי הגטאות.
התחושות ביום שאחרי
ארגון הפעילות החינוכית
ב-31 בדצמבר 1939, קיימנו בעיר לבוב את פגישת הייסוּד של המחתרת, בהסוואת ליל הסילבסטר. הוחלט שיש צורך לחזור לוורשה, שבצד הכיבוש הגרמני של פולין, על מנת לשקם את התנועה. ברגעים הקשים ביותר, גם כשנטשתי את האיזור הסובייטי - הלכתי בידיעה ברורה לאן אני הולך; ראיתי תהום פעורה לפני. אין זה אומר שלא פחדתי ולא חרדתי. כשצריך הייתי לעבור אל הצד הגרמני, נפל עלי פחד אלוהים. אבל יכולתי להתגבר על הפחד הזה... היו לי אז חלומות זוועה. היתה זו בפעם הראשונה שראיתי את היהודים עונדים על זרועם את המגן-דוד. הגענו לדירה ברחוב דז'לנה 34. לעומת המצב שאליו נקלעתי עכשיו - לבוב היתה חלום; ואילו פה, כאשר יצאתי בבוקר עם החברים הצעירים אל הרחובות, ראיתי את ההריסות של ורשה, וחיילים גרמנים עורכים מצוד על יהודים. כך התחלנו להקים את התנועה. אחד הדברים הראשונים שחשבנו שמוכרחים לעשות - זה סמינר מדריכים. נדמה לי כי שבועיים אחרי בואי, הוצאתי את הגליון הראשון של תנועת "דרור" ביידיש.
מחנה של תנועת "החלוץ הצעיר" במחוז ורשה בשנת 1934. ארכיון בית לוחמי הגטאות
נעוריי
שהייתי בת 12, הסכים אבי שארשם לגימנסיה יהודית-ציונית, דבר שלא היה מובן מאליו בחוגים החרדיים. לאבי היה חשוב שנלמד. גאה היה על הישגינו בלימודים. הראה את התעודות שלנו. במקביל, הפכתי לחניכה בתנועת הנוער "בית יעקב". פעילות התנועה היתה אחר הצהרים ולמדנו בה תפילות, מצוות והעיקר איך להיות בן אדם טוב, למדנו הרבה על גמילות חסדים. וגם עשינו מסיבות ורקדנו.
דורקה מימין, בת 15, יחד עם חברותיה זוסיה (נעמי) רנדמן, איטה גדאייק. גטו צ'נסטוחוב, בגן העיר 1941
תקופת המלחמה
לפתע נשמעו יריות. קולות הפצצות. ומצאנו מחבוא בבונקר. התכווצנו איש בפינתו. למחרת, ב-2 בספטמבר (1939), נכנסו הגרמנים לעיר. אמא אמרה לנו שצריך לשמור על אבא ועל אחי – הגרמנים לוכדים יהודים לעבודות כפייה. מיישובי הסביבה הגיעו העירה פליטים יהודים. אנו, הבנות מ"בית-יעקב" נטלנו על עצמנו לטפל בהם. אולם בית הספר הפך למקום מגורים לפליטים. ואז יצא הצו על ענידת הסרט על הזרוע – סרט לבן ובו מגן דוד כחול. התביישנו בפני השכנים הפולנים בסרט הזה. בתקופה זו הרהורי כפירה עלו בראשי. התייסרתי בלבטים. הפחד הלך ברחובות, יצא צו: על כל היהודים להיכנס, תוך ימים ספורים אל הגטו. החלו להגיע ידיעות ראשונות על יהודים שנשלחים למקומות בלתי ידועים. בסוכות של שנת 1942 נודע לנו שהלילה תהיה אקציה. נתקפנו הלם. אמא מתכופפת, מעירה אותנו ומלבישה אותנו. היא עונדת לצווארנו שקיות ומניחה בהן קצת כסף, מעט אוכל וכמה צילומים משפחתיים. בכל הדרכים שמרתי עליהם. היא הביטה בנו ואמרה: "ילדיי, מיד תצטרכו לצאת. אנו, זכרו, מחכים לכם בבונקר... ניפגש אחר האקציה". לאחר מכן נשארתי לבדי, יותר לא ראיתי את משפחתי...
יהודים במהלך עבודות כפייה בגטו צ'נסטוחובה. 1942
פרוץ המלחמה
פולין חולקה בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. התנועה נחצית לשניים, חלק מחבריה נשארו בשטח הכיבוש הגרמני וחלק תחת הכיבוש הסובייטי. ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, שהיתי בכפר קטן בשם קלבן שבמחוז ווהלין, שם קיימנו את הסמינרים של החלוץ הצעיר (לימים של התנועה המאוחדת: פרייהיייט - החלוץ הצעיר). אספנו את החניכים לשיחה כדי להכינם לקראת הימים הבאים כמיטב יכולתנו. חיפשנו דרך לצאת, כבר למחרת הגענו לקומונה שלנו, ברחוב דז'לנה 34 בוורשה. המהומה הייתה גדולה. נתכנסנו לישיבות של התנועה. לא הייתה לי שום אשליה. הייתי המבוגר מבין החברים שנשארו שם, והיה מוטל עלי להקים את התנועה החינוכית.
יצחק צוקרמן. 1939. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
עם סיום המלחמה
עם סיום המלחמה שבנו לפולין מברית המועצות. שני הוריי נפטרו במהלך המלחמה ונשארנו רק אחותי ואני. הפגישה עם פולין, ללא יהודים. הזעזוע העמוק שעבר עלינו. עוד קודם לכך הגיעו אלינו שמועות על כך שאין לאן ולמי לחזור. שמחת סוף המלחמה לא הייתה מנת חלקנו, לא הרגשנו ש"ניצחנו". אני חושב שאני פיגרתי בתחושתי לאחר המתרחש. הגענו, אחותי ואני לפולין. מאוחר יותר היא נפטרה. בנדידה כזאת קשה לקבוע מה מן הדברים נעשו מבחירה, מהחלטה פעילה, ומה מן ההליכה עם הזרם. התחלתי ללכת לסניף תנועת "דרור". נשלחתי לסמינר העולמי הראשון של דרור באינדרסדורף שהתקיים ב-1947עברתי, באמצעות ה"בריחה" (לארץ ישראל) למחנה עקורים בגרמניה. הצטרפתי לאקטיבה של תנועה. הפכתי למדריך-נודד במחנות העקורים. עוד בסמינר התנועתי שבו השתתפתי נדרשתי לקשט, לעשות איורים, לצייר קריקטורות. לעצמי התחלתי גם לרשום, לרוב מן הדמיון ומעט גם לפי מודֶלים. לפני עלייתי לארץ קיבלתי מתנה: סט צבעים, לראשונה בחיי.
לדים ובני נוער, חניכי תנועת "דרור" בגרמניה, לפני עלייתם לישראל. 1949. קופפרמן עומד בין שני ילדים.
בין שיקום לנקמה
לאחר השואה, היו כאלה שהגיעו למסקנה שכל העולם רצח וכל היהודים נרצחים. הדברים נחרתו בזכרוני מכיוון שעשו עלי רושם רב. הלקח מניסיונם היה שצריך לארגן כוח יהודי מאורגן לשני תפקידים: ללכת לארץ ישראל ונקמה בגרמנים. אנחנו, שהגענו מפולין, אמרנו: נכון הדבר שהרבה מאד נתנו ידם לרצח יהודים, אבל גם הרבה מאד סיכנו עצמם כדי להציל יהודים. הדבר השני הוא שאני האמנתי שצריך להכין כח יהודי שידע לקלוט ולארגן את היהודים (לאחר השואה) ולכוונם לארץ ישראל. הדבר השלישי הוא שאין להיות רק עם עניין הנקמה, אלא גם חינוך. צריך לחזק, לאמץ, לחנך את הצעירים, ואת הילדים שנשארו. הייתה לפנינו עבודה רבה לקלוט את האנשים, לארגן אותם, לדאוג לשיקומם ולהקים קיבוצי הכשרה (ובתי ילדים).
יצחק צוקרמן בוורשה לאחר המלחמה. 1946 ארכיון בית לוחמי הגטאות
בארץ, בקיבוץ
מאז שהגעתי ארצה בשנת 1950, הפכתי לחברה בקיבוץ לוחמי הגטאות. לאחר חבלי התאקלמות בענפי המשק החקלאי הפכתי למטפלת הראשונה של בני המשק בכתות היסוד. לאחר מכן הוכשרתי כמורה לחינוך מיוחד. במרוצת השנים שימשתי כמנהלת בית הספר. אני אומרת זאת משום שההיבט הראשון שאני חפצה להאיר קשור בחינוך, הוא מראה כיצד השתרבבו אל תוך עבודתי חוויות מימי המלחמה. בקיבוץ הכרתי את בעלי, יצחק שטרנברג. נישאתי לו ויחד היקמנו משפחה, נולדו לנו שתי בנות. אחרית דבר דורקה נפטרה בשנת 2010 בגיל 94. היא הייתה סבתא לשלושה נכדים, והיא זכתה להכיר שישה מניניה.
כמחנכת בבית הספר ע"ש יאנוש קורצ'אק שהיה בקיבוץ לוחמי הגטאות
ב- 23 לאפריל, 1943, כותב מרדכי אנילביץ' - מפקד מרד גטו ורשה, מכתב פרידה ליצחק צוקרמן, סגנו.
סיום המלחמה
נכון שרדתי. אך אל יאמר לי איש: אני חי מפני שהייתי אמיץ או חכם, חייבים היו להיאבק על החיים מאבק מר ורב-סבל. אולם כה הרבה אנשים אמיצים וחכמים נפלו במאבק איתנים זה. ודווקא אנשים מן השורה, אנשים רגילים, כמוני, שרדו. האם זאת יד ההשגחה? יד הגורל? אינני יודעת. לנגד עיני חולפים אחד־אחד כל אותם בחורים ובחורות אמיצים שחירפו נפשם במאבק זה, והם אינם. מדוע ניספו כל כך הרבה אנשים טהורי־נפש וגדולי רוח? על מה נהרגו מיליון ומחצה ילדים יהודים? אמרתי, אני אסע לפלשתינה אם אשאר בחיים... מכאן היתה הדרך קצרה להחליט, שבהגיענו לארץ ישראל ננציח את חברינו. פעלנו באיזה דחף פנימי*. *החלטה זו היוותה את הבסיס להקמת מוזיאון בית לוחמי הגטאות, כארבע שנים מאוחר יותר.
שרה שנר - נשמית צולמה לקראת צאתה כחלק ממשלחת תנועת "דרור" לקונגרס הציוני ה-22, שהתקיים בבאזל, שווייץ, בדצמבר 1946.
משימה קבוצתית
לאחר שסיימתם לקרוא על קורותיה של שרה, התייחסו לשאלות הבאות:
1 אלו מחשבות עברו אצלכם תוך כדי קריאה? (עליה, על התקופה, על מה שעברה וחוותה)
2 איזה מין בת אדם הייתה שרה, מתוך מה שקראתם?
3 אלו כוחות לדעתכם מצאה בתוכה שרה, על מנת לשקם את חייה?
4 הקליקו למטה למילוי סקר קצר בנושא
לסקר
מרד גטו ורשה
אני זוכר את הבוקר ההוא (ב-18 לינואר 1943). בשעות הבוקר כבר ידענו שאנו מוקפים ע"י חיילים גרמניים. פתאום ראינו מרחוק את הפלוגה של "השומר הצעיר". התברר, שהגרמנים הקיפו את הבית שלהם ברחוב מילא וחדרו לתוכו. הגרמנים לא ידעו ששמו יד על הפלוגה של הארגון היהודי הלוחם. נתנו להם כמה דקות להתלבש, וכולם הצליחו לקחת איתם בסתר את הנשק. ראיתי אותם צועדים בשורות, בתוך קבוצה של מאות יהודים, מוקפים על-ידי גרמנים. כשכמעט הגיעו לכיכר האומשלגפלץ (ממנו גורשו היהודים), מרדכי אנילביץ' נתן את הסימן. הלוחמים שהיו בתוך הקבוצה התחילו להשליך את רימוניהם. רבים נהרגו. האנשים התפזרו. והנה הגיע ה-19 באפריל. הוא בא עלי במפתיע. אף במרד זה היה הנשק שבידינו מועט. אף על פי כן מה רבה התמורה מאז ירינו את יריותינו הראשונות במרד הראשון! בימים ההם עמדנו קבוצה קטנה מול הגרמנים, ואילו עתה, מאות לוחמים קבועים בעמדות, מוכנים לעמוד עמידת יאוש במלחמתם נגד האויב, וברשותנו אקדחים, רובים, רימונים ואלפי בקבוקי מולוטוב. זה "הנשק הסודי של היהודים" בפי הגרמנים המשתאים.
לוחמים יהודים שנפלו בשבי הגרמנים במהלך דיכוי מרד גטו וורשה. מאחוריהם נראה עשן העולה מהגטו הבוער. ארכיון בית לוחמי הגטאות
החיים בקיבוץ
עליתי לארץ בגיל 22 באוגוסט 1948, עם גלי העלייה של שארית הפליטה, אחד מני רבים, חסר בית, ללא משפחה קרובה וחסר ביטחון קיומי. היו לי, היו לנו , דחפים עזים להשתקם, להקים בית ומשפחה. הייתי ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. כשהייתי בהכשרה בעין חרוד, חידשתי את הציור. התעקשתי על זה. יחד עם זאת לא ראיתי את עצמי כצייר לעתיד, הרבה יותר העסיק אותי למצוא מקום בטוח, ובנוסף לקסם שבקיבוץ - השוויון והערכים - ראיתי בקיבוץ מקום להקים בו בית בצוותא. וזה מה שהעסיק אותי. בהכשרה בעין חרוד הכרתי את מיה לבת שמחוני, בת הקיבוץ, אותה נשאתי לאישה. בשנים הראשונות עבדתי כבנאי.
עובדים במטע הבננות של קיבוץ לוחמי הגטאות. 1954: משה קופפרמן עומד במרכז. ארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות
בדרכים
מצאתי את עצמי מגיעה לכפר קטן ואני לבדי, ולא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. החלטתי להתקדם מזרחה, אל עבר הגבול הרוסי, אולי בכל זאת אפגוש בבני משפחתי. נעליי נתבלו מזמן והשלכתי אותן. המשכתי ללכת יחפה. בזמן ההליכה נפצעו כפות רגלי, העור נקרע. בכיסי אף לא פרוטה. אפסו כוחותיי. עתה חשתי גם ברעב. לא יכולתי לצעוד יותר, החלטתי ללון ליד אחת הגדרות, שבתוכו רעו סוסים אחדים. נשכבתי לידם על העשב. אמרתי על עצמי: אינני יכולה עוד, מוטב שפה תהיה קבורתי. כנראה שהתעלפתי. כאשר שבה אלי רוחי הרגשתי שאני מתנדנדת על כתפי אדם, איכר נשא אותי על כתפו לבקתתו. השכיב אותי על מיטה וקרא לבתו, ילדה כבת 9 או 10, ציווה עליה לטפל בי ויצא חזרה לעבודתו. הילדה הביאה גיגית עץ מלאה מים חמים. רחצה את רגלי, ניקתה אותן מהבוץ שדבק בפצעים. לאחר מכן הגישה לי כד חלב והציעה לי מחצית כיכר לחם שחור. היא כיסתה אותי בשמיכת פשתן ואני נרדמתי ליממה שלמה. שבוע שלם שהייתי בבית האיכר. הילדה טיפלה ברגליי כאחות רחמנייה מנוסה. בנדודיי נתקלתי בטוב לבם של אנשים רבים, בעיקר מבין פשוטי העם.
שרה שנר בצעירותה
אחרית דבר
משה אליעזר קופפרמן חי כל חייו בקיבוץ לוחמי הגטאות. עם השנים הפך לצייר מפורסם בארץ ובעולם. תערוכתו הראשונה הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1969. מאז הציג גם במוזיאון סטיידלק באמסטרדם, במרכז פומפידו בפריז, במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות ובקארנגי אינטרנשיונל. בשנת 2002 נפתחה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של קופפרמן במוזיאון ישראל. בשנת 2000 זכה קופפרמן בפרס ישראל לציור. בנימוקיהם ציינו השופטים כי "עבודתו ניצבת היום בכותל המזרח של אומנות ישראל. תמונותיו גדולות הממדים וכן רישומיו הקטנים מוצגים וזוכים להערכה רבה בכל המוזיאונים החשובים בעולם". בשנותיו האחרונות חילק משה מיצירותיו לחברי הקיבוץ. בשנת 2003 נפתחה בצמוד לסטודיו שלו בקיבוץ לוחמי הגטאות, גלריה בשם "בית אוסף קופפרמן" בה מוצגות עבודות מתחלפות מעבדותיו. משה קופפרמן נפטר בישראל בשנת 2003, בגיל 77. הותיר אחריו אשה - מיה, ולהם שלוש בנות ובן.
משה קופפרמן ואשתו, מיה.
בצעירותי
נולדתי למשפחה מסורתית בשנת 1915 בווילנה, בירת ליטא. אם צריך לאמוד את היחסים בתוך הבית, אף פעם בחיי לא שמעתי צעקות. לא הייתי עד למריבה, לגערה, לנזיפה. סבא היה מבקר בביתנו הרבה מאד. אני חושב שאבא שלי היה הבן האהוב עליו. שמו היה שמעון, בני נושא את שמו. היינו ארבעה ילדים בבית. אני הייתי הצעיר שבהם. אותי חינכו לא טוב. פינקו אותי יותר מדי... בהיותי בגיל ארבע-עשרה, החלטתי שאני הופך לחילוני. אותו זמן למדתי בבית ספר דתי. הרבה שנים למדתי גמרא אך רב לא יצא ממה שלמדתי. בהמשך למדתי בגימנסיה העברית. כל השנים הייתה לי חולשה אחת: לא להכין שיעורים, או להכין אותם ברגע האחרון. בגמנסיה התחלתי להיות פעיל. בשנתיים האחרונות ללימודיי הייתי היו"ר של מועצת התלמידים; הייתי יושב בישיבות הליגה למען ארץ ישראל העובדת. אז גם הצטרפתי לתנועת החלוץ. הבית בכלל, כל המשפחה שלנו, היינו ציוניים.
יצחק צוקרמן כפעוט, עם אמו בווילנה
פרוץ המלחמה
אור יום ראשון של המלחמה. חיילי הצבא האדום עוברים ברחוב... עמדתי בשער החצר והסתכלתי. החיילים ממשיכים לצעוד: עוברים רגלים, נוסעות יחידות טנקים. במשך היום רצות בעיר שמועות: ליטאים רוצחים יהודים. לא ידעתי מה עלה בגורל אמי ואחיותיי. ראינו עגלות עוברות. המוני יהודים הלכו, משפחות וצרורות על כתיפהם. בבוקר ארזנו מזוודה והמשכנו עם זרם הפליטים בכבישים הפונים מהעיר מזרחה, ופניהם לעבר הגבול הסובייטי... היעד היה להמלט מהגרמנים. אני ידעתי פירושו של כיבוש נאצי. הייתי מוכנה להיהרג מכדור סובייטי בגבול ובלבד שלא ליפול בידיהם. השתדלנו לא ללכת בכבישים הראשיים משום שעליהם חגו מטוסים והמטירו אש. פרצה פתאום בהלה. לקראתנו רצו אנשים צועקים: גרמנים! גרמנים! אנשים פתחו במנוסה לכל עבר. שמעתי את קולו של איזיה: רוצי! רוצי מהר! פתחתי בריצה. שמעתי יריות. טרטור מטוסים. באפיסת כוחות נפלתי על האדמה. כאשר קמתי ועמדתי על רגליי ראיתי שאני לבדי.
שרה שנר נשמית בצעירותה. 1938. ארכיון בית לוחמי הגטאות.
חיסול גטו ורשה והקמת המחתרת
מתוך דבריה של צביה לובטקין* על חיסול גטו ורשה: רוצה אני לספר מה פירושה של "אקציה". הדבר התחיל בכך שהשלטונות הגרמניים פרסמו כרוז באמצעות היודנראט, בו נצטוו כל אנשי הגיטו לעבור מזרחה. הציבור היהודי עדיין לא ידע כי "המזרח" משמעו מוות. הוא לא רצה להאמין כי הסוף הנה הוא בא, מפני שאכן קשה היה לתאר כי ישוב בן חצי מיליון איש יוצא כולו להורג. רחובות ורשה, שהיו תמיד הומים מאדם, התרוקנו. לאחר שנואשנו מהציבוריות היהודית התכנסנו, מספר מצומצם של חברים מתנועות הנוער, והיקמנו את מחתרת האי"ל - הארגון היהודי הלוחם. הדבר היה ב-28 ביולי 1942, שבוע אחד בלבד לאחר התחלת האקציה. אותו זמן כבר היה ברור לנו לחלוטין, שאם אנחנו לא נעשה דבר, העם כולו יירצח בלא להשמיע קול של התנגדות. בישיבה זאת נפלה ההכרעה, נטלנו את האחריות על שכמנו, אנו הצעירים. הפעולה הראשונה היתה הסברה. הדבקנו כרוזים על קירות הבתים. הזהרנו: יהודים דעו, גירוש - זה טרבלינקה, וטרבלינקה משמע: מוות.
צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. באזל. ארכיון בית לוחמי הגטאות
* צביה לובטקין, לימים, ממנהיגות מחתרת האי"ל (הארגון היהודי הלוחם וזוגתו של יצחק צוקרמן).
הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים 1945 - 1949
ארגון הקואורדינציה הוקם על ידי התנועות החלוציות בפולין, ושם לו למטרה 'לגאול' ילדים יהודים מידי נוצרים. חברי הארגון איתרו ילדים ופדו אותם מידי נוצרים תמורת כסף, הקימו קיבוצי ילדים, וביקשו לחנך אותם ברוחה של ארץ ישראל ולהעלותם לארץ. אחת הדמויות המרכזיות בארגון הייתה שרה נשמית, (לימים, שנר), שהתוותה את הפעילות החינוכית של חניכי בתי הילדים מטעם תנועת "דרור". מספרת שרה: אריה שריד (מייסד הקאורדינציה, שליח מארץ ישראל, חבר קיבוץ יגור) שהגיע לפולין, ניגש אלי ואמר: את יודעת שבפולין נמצאים מאות ילדים יהודים במנזרים ובבתים פולניים קתולים? ואת רוצה לברוח ולצאת מפולין למטרת עלייה לארץ? אינך מתביישת? לאחר יומיים שיניתי את דעתי והחלטתי להישאר בפולין ולעבוד בגאולת ילדים יהודים.
חניכי בית הילדים של הקואורדינציה הציונית בלודז' עם המחנכת שרה שנר - נשמית
פרטיזנית
החלו להגיע אלינו שמועות: שחיטת יהודים. בכל חומרתה הועמדה לפנינו השאלה: מה יהיה איתנו? האם עלינו לשבת כאן בחיבוק ידיים ולחכות למשיח? נפוצו שמועות על פרטיזנים, בידיהם נשק והגרמנים רועדים מפניהם. אך איש לא ראה אותם, הם נשארו תעלומה או אגדה. איך יוצרים מגע איתם? בדצמבר 1942 הגעתי לבסיס פרטיזנים ביערות בלרוסיה. שם שרתתי כחובשת עד לשחרור על ידי הצבא האדום ב 1944. היינו מרבים לנדוד, כדי לטשטש את עקבותינו... שמרתי מרחק ולא התיידדתי. לא רכשתי אמון באיש. אף לא ביהודים. לפי חוקי הפרטיזנים אסור לשאול שאלות. מה שאתה צריך לדעת אומרים לך, היתר לא מענינך.
יחידת פרטיזנים ביער. ארכיון בית לוחמי הגטאות
כותונת לבנה שניתנה לפרטיזנית שרה שנר - נשמית לאחר שנפצעה בזרועה השמאלית מאש צולבת, באזור מינסק. שרה קיבלה את הכותונת לאחר שנחבשה מאחד מחבריה ליחידה.
הגעת הידיעות על הרצח ההמוני
פרק חדש התחיל בחיינו, אחד החמורים ביותר. מסימניו הראשיים- הרגשת הסוף. את הסיפור על וילנה (הרצח ההמוני ביער פונאר) כבר שמענו. אז הסתבר לי שגם המשפחה שלי איננה עוד - אבא ואמא, אחותי, בעלה וילדם. דודים, דודות, שבט גדול של משפחות קליינשטיין וצוקרמן. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים. בינואר 1942 קיבלנו את הידיעה על "הקברן מחֶלְמְנוֹ" (מחנה ההשמדה הראשון, ליד לודז'), אחד מהיהודים הצעירים אשר נבחרו מתוך הטרנספורטים שהגיעו קודם, שתפקידם היה לחפור את הבורות, להניח את הגוויות ולכסות. עד שהחליט לברוח. הוא עבר במקומות שבהם עוד שרדו יהודים. היה מופיע והיה מספר את סיפורו, ולא האמינו לו... הוא נדד בימים ובלילות עד שהגיע לגטו ורשה. ב-22 ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה (הגירוש ההמוני) בגטו וורשה.
לנה בורשטיין, אחותו הבכורה של יצחק צוקרמן, מהעיר ווילנה, עם בנה בן ציון. תאריך התצלום: 31/12/1938. היא ובנה נרצחו בבבורות הירי ביער פונאר.
מה תפקידנו בארץ?