עבודת שורשים

הסיפור של לילי

עמוד מספר 1 - אני עמוד מספר 2 -היכרות עם סבתא לילי עמוד מספר 3 - ילדות עמוד מספר 4 - יהדות בתורכיה עמוד מספר 5 - עלייה עמוד מספר 6 - בארץ + מעשה אמיץ עמוד מספר 7 - החלום של לילי עמוד מספר 8 - פנחס עמוד מספר 9 - חיה

תוכן עניינים

Title 1

שלום וברוכים הבאים לעבודת השורשים שלי, אני רוני כפתורי ואלה כמה דברים עלי

קוראים לי רוני כפתורי, אני בת 13, התאריך יום הולדת שלי הוא 5.4.2008 יש לי שתי אחיות, אחת גדולה , גלי ואחת קטנה, נגה להורים שלי קוראים רן וכרמית כפתורי

התחביבים שלי הם התעמלות אומנותית ריקוד אומנות ציור

מה אני אוהבת לעשות בזמני הפנוי? אני אוהבת לטייל ולהיות בטבע, אני אוהבת לצייר ולהיות עם החברות והמשפחה

:תעודת זהות שם - לילי שם משפחה - שני תאריך לידה - 16.4.1926 שנת עלייה לארץ - 1943 בעל - פנחס שיינפוקס עיסוק - תופרת קירבה משפחתית אלי - אמא של סבתי מצד אבי

הילדות של לילי

נולדתי בתורכיה בעיר איסנטבול בשנת 1926 וגרתי במקום שקוראים לו גלטה שם גרו כל יהודי תורכיה. לאמא שלי קראו נחמה, לאבא שלי יהודה ולאחים והאחיות שלי דינה, ויקי, פולה, דוד ואסתר (5 אחים, 6 ילדים) .אמא שלי לא עבדה אבל לאבא שלי הייתה חנות של חותמות

:סבתא רבתא לילי מספרת על עצמה

הייתי בגן גרמני משם עוד אני יודעת גרמנית ואחר כך בבית ספר תורכי הכי אהבתי את שיעורי: ציור, התעמלות ושיעורי ספרות בהפסקות היינו משחקים בחוץ. אסור היה כדור אז שחקנו עם חבל. לא היה הרבה זמן לשחק בחוץ בשעות הפנאי הייתי עוזרת לאבא שלי בעבודה. היתה לו חנות והייתי יורדת לחנות ועושה לו חשבונות ומכתבים. לא היה לי חופש, הייתי צריכה לעבוד אצל אבא בעבודה אצלנו לא היתה תנועת נוער, אלא היו לנו חוגים אחרי בית הספר. הייתי בהתעמלות, בלט וציור. אז לא שלמו אז הלכתי למה שרציתי

יהדות בתורכיה

לא היינו דתיים אבל שמרנו שבת ואבא היה עושה קידוש הולך לבית כנסת והיינו מדליקים נרות. בחגים הייתי הולכת לבית כנסת עם סבתא, היה לנו בית כנסת מול הבית הייתי רצה אל סבתא בתור ילדה והייתי יושבת לה על הברכיים והייתי שומעת את השירים ואת הברכות

היו יחסים טובים עם המשפחות התורכיות, לא הרשנו אנטישמיות אפילו היו לי חברות תורכיות והיינו נפגשות לעשות שיעורים ולשחק בחבל כדור וקלאס לא נשארתי בקשר עם חברי הילדות כי עליתי לארץ

עלייה לארץ

אבא שילם את הקנס וחיכינו חצי שנה עד שפתחו את הגבולות. הויזה כבר עברה את גיל הנוער ולכן לא יכולתי לנסוע לבד. האיש של הויזה הציעה שתתחתן פיקטיבי וכך תוכל לעזוב. אבא לא הסכים אבל האיש של הויזה אמר שכולנו יכולים לנסוע ביחד. תוך שבוע אבי מכר מה שיכל ולקחנו רק בגדים וכלי מיטה. את הכסף אבי החביא במכונת תפירה שלקחנו איתנו

לא אהבתי את תורכיה וכבר מגיל 12-13 התחלתי לחשוב על לעזוב לישראל. אחותי הגדולה הלכה לקבוצה של ציונים שזה היה אסור בתורכיה. ובגיל 15 חברות שלי שעלו לארץ שלחו לי מכתבים כמה טוב להן בקיבוץ שמענו מה עושים ליהודים. נכנסתי לכיתה וראיתי שכותבים מי היהודים בכיתה ואז הבנתי שאני חייבת לעזוב כי פחדתי שיעשו לנו מה שעשו שם (באירופה). בגלל זה נסענו כל המשפחה חוץ מאחותי הגדולה שכבר היתה נשואה (אבל היא הגיעה 10 שנים אחרנו) ביקשתי מאבי לעלות והוא הסכים. היה צריך אז ויזה והיו נותנים ויזה לנוער. אבא שלי החליף את השם שלי לאחותי כך שנחזיתי להיות גדולה יותר וככה יכולתי לקבל ויזה. עזבתי את בית הספר באמצע ורציתי לעלות לארץ. אז יצא חוק שאסור לעזוב את תורכיה ונתנו קנסות למי שיש לו חנות.

נסענו ברכבת בלי כיסאות עם בעלי חיים דרך סוריה ולבנון בלי שרותים והגענו לארץ (היתה אז מלחמה 1943)

מעשה אמיץ

בארץ

האנגלים היו מחפשים טרוריסטים – יהודים מהאצ"ל. פעם אחד האצלניקים ירו מאוטו שמספרו 303 והרגו אנגלי אחד. לבעלי היה אוטו אחד עם אותו מספר ולקחו אותו שבועיים אחרי החתונה. למזלו תפסו גם את האוטו השני שבאמת ירה ושחררו אותו. אחרי כמה זמן היינו גרים מול שרונה שהיו שם פרדסים תמיד האנגלים היו בודקים אותנו ולפעמים מלווים אותנו עם טנק (תל חיים) שם גרנו. יום אחד באו אלינו הביתה. אני רואה אותם בחוץ. לבעלי היה אקדח בסתר ואוי ואווי אם היו תופסים אותו עם האקדח. יום קודם הוא ניקה את האקדח (הוא היה מחזיק אותו בסליק מתחת לאדמה), ושכח כדור אחד על השולחן. האנגלים באו ואם הם יראו את זה על השולחן יהרגו אותו. אז כשהם הגיעו הכנסתי את הכדור לתוך אחד התפוזים והם לא מצאו אותו. בעלי היה בהגנה והיה לנו נשק כדי להגן מפני הפדאיון – הערבים מסביב שהיו פושטים עלינו

קיבלו אותנו בחיפה והסיעו אותנו לתל אביב ואמרו לנו להגיע לבית עולים. ניגש אלינו אדם זקן ולקח אותנו במונית למקום, הוא שילם על הכל. בחדר אחד גדול היינו 3 משפחות, מיטה ליד מיטה. האיש הזה שהביא אותנו לשם אמר לנו שהוא רוצה שאני ואחותי נבוא לבקר אצלו בבית. ברחוב העליה שהיה הבית שלו ,דפקנו בדלת ונכנסו לביתו ואמר לה ביידיש שתעשה תה לעולות החדשות. שתינו אצלו תה עם קוביות סוכר שהיה נדיר כי היתה בעיה עם אספקת הסוכר כשהיינו שם היינו מקבלים תלושים לארוחות. אז הגיעה העליה של התימנים שהיו מעירים אותנו ב- 4 בבוקר והיו מתפללים, היו להם בגדים משונים. אז נתנו לנו כסף כדי שנפנה את בית העולים ונמצא דירה לעצמנו. אבי חיפש עד שמצא ברחוב לוינסקי מחסן מעץ שבו החזיקו פחם. ניקינו וגרנו בשתי יחידות שתי משפחות עם מקלחת ושרותים אחד בחוץ. גרנו בצריפון הזה גם כשהיה עוצר. אז היו האנגלים ששלטו כאן. אנחנו גרנו למטה וכשהיה עוצר לא יכולנו לצאת מהבית שבוע. הייתי מדברת דרך החלון עם האנגלים באנגלית כי שלטתי בשפה

החלום של סבתא לילי

מה לקחתי מסבתא לילי

למדתי מבסתא לילי המון על אופטימיות וראייה חיובית, כשרוצים משהו להשיג אותו בעצמך, לא לחכות שמישהו אחר ישיג אותו בשבילך. לחלום בגדול ולהשיג, ולראות את הטוב בכל דבר

לא היה לי חלום, מה שרציתי עשיתי. מה שרציתי השגתי בכוחות עצמי. רציתי שמלות עשיתי לבד, פעם הבגדי ים היו עשויים מצמר ולא מחומר אלסטי כמו היום וכשהיינו צריכים להתקלח היינו מתקלחים בים ויום אחד כשהתקלחתי ראיתי שם מישהו מהכיתה ונורא הובכתי אז לקחתי מכנסיים של אח שלי שהיו מצמר עם שתי רצועות כאלה והפכתי את זה לבגד ים

היום סבתא רבתא לילי בת 95 ועדיין רוקדת, מציירת ומפסלת

על פנחס: בעלה של לילי

במלחמת השחרור בעלי (פנחס) נלחם. במקום שגרנו גרו גם בדואים באוהלים. הם היו מביאים לנו חלב ומצרכים ובעלי היה אוהב אותם ולוקח את הילדים שלכם למקלחת אצלנו. בעלי עם שאר הגברים היה שומר. יום אחד החליף שמירה והמחליף שלו נהרג. יום אחד שמענו יריה. בעלי זחל על האדמה עד לבית שלהם. הוא ידע איפה לפתוח, הוציא את מכונת היריה ואיך שהערבים פתחו באש הוא פתח באש עם מכונת היריה ואז הם ברחו. אז אמרתי לבעלי שחייבים לעבור מתל חיים כי הכבישים היו בסכנה. בבוקר בעלי הביא את האוטו מהעבודה, רחצנו אותו והכנסנו את כל החפצים והרהיטים לאוטו. עברנו לגיסתי לסלון. הבאנו איתנו את ההורים של בעלי. כשנגמרה מלחמת השחרור אמרו לנו שלא יכולים להחזיר לנו את הבית כי שם הצבא תפס אותו והשתמש בו. אז נתנו לנו לבחור דירה ביפו שנעזבה ע"י הערבים שברחו. נכנסנו וראינו וילה יפה אז לקחנו חלק של הבית עם ההורים.

חיה מספרת על זיכרון משמעותי בחייה

על חיה: ביתה הבכורה של לילי

(סבתי)

חיה מספרת בכיתה ה' הצטרפתי כמו כל חברותי לתנועת נוער "התנועה המאוחדת" שלאחר מספר שנים שנתה את שמה ל-הנוער העובד והלומד לבשנו חולצות כחולות עם שרוך אדום והרגשנו שאנו מגשימים את ערכי תנועת העבודה. "לעבודה, להגנה ולשלום" זו הייתה הסיסמא התנועה הפכה לבית השני שלי. שם הצלחתי להתבלט בכישורים החברתיים ובכישרונות הביצוע שלי. ניקיתי את הקן, קישטתי אותו, הבאתי כל מיני רהיטים ואביזרים שמצאתי, ארגנתי מסיבות, הצגות, התנדבויות, הייתי בוועד העדה והרגשתי חשובה ומוערכת נבחרתי והתנדבתי להיות מדריכה לחניכים בכיתה ה'. הדרכתי בתנועה כשלוש שנים הייתי מאושרת ומלאה בתוכניות להגשים את מטרות התנועה ולהצטרף לנח"ל אפשר לומר שתנועת הנוער תרמה רבות לעיצוב האישיות שלי, לבחירת דרכי בחיים ולמי שאני היום

חיה נולדה שנה לאחר שלילי ופנחס התחתנו לילי מספרת בחרנו לקרוא לחיה כך מפני ש: באותו לילה שהייתי צריכה ללדת הגיע בחלומי אמא של בעלי שקראו לה חיה ולא הכרתי אותה (לאבא של בעלי היתה אישה שניה אחרי שהראשונה נפטרה) ואז יום למחרת אמרתי לבעלי פנחס שנקרא לילדה חיה

Title 1