עבודת השורשים של משפחת גרטי

משפחת גרטי

סבא יצחק

סבא רפאל

סבא משה

סבא אלי

סבתא יעל

סבתא יוהנה

סבא משה

סבא שלמה

ירון (ותהילה גרטי(אלון

(סבתא סימה(שמחה

סבתא נועה

סבתא קמליה

סבתא גניה

עומרי(אני)

נועם

נטע

סיפור העלייה של סבא משה

סיפורו של סבא

הם הסירו את הטלאי הצהוב, עוזרת הבית הנוצרייה לקחה את יצחק ומשה לתחנת הרכבת, בה הייתה נוכחות מוגברת של גורמים עוינים. מסיבות ביטחוניות המבוגרים הגיעו לשם בנפרד. עקב פעילות פרטיזנית יציאת הרכבת לדרך נדחתה בכמה שעות. את המתח ניתן היה לחתוך בסכין. יוהנה שבה והזכירה לילדים לשתוק. היא חששה שיפלטו את שמם המקורי ויסגירו זהותם. לבסוף, באישון לילה, יצאה הרכבת לדרכה. החבר הסרבי נשאר ללוות את המסע המורט עצבים. המבוגרים רעדו מפחד, והילדים, אבא ויצחק, התנהגו כמצופה ולא פצו פה. בדרך עברו תחנת בידוק קריטית של הנאצים. למרבה המזל שררה עלטה והזקיף הגרמני כיבד את התעודות שהוצגו בפניו. רק אחרי מעבר מְסוּכָּן זה החבר הסרבי ירד מהרכבת וחזר לבלגרד. בהגיע המסע לזאגרב היה על בני המשפחה להחליף רכבת. בתחנה התחוללה מהומה רבתי. רפאיילו תפס פיקוד, הותיר את בני המשפחה על הרציף וניגש לברר על איזו רכבת לעלות. במתח הרב ששרר, שכח לפתע את זהותם הבדויה, וממרחק של 200 מטרים קרא לגיסו בקול בשמו המקורי: ישראל... יוהנה החווירה כסיד וכמעט התמוטטה. בנס גדול התקלה עברה בלא שאף סוכן זר קלט אותה. אביב: בערב יום הכיפורים תש"ב, 30 בספטמבר 1941, נכנסה הרכבת לאזור הכיבוש האיטלקי, ובני משפחת גרטי ודוֹד ישראל הגיעו לספליט. הקהילה היהודית התארגנה לקלוט את הפליטים הרבים: הקציבה תלושי מזון, מעט כסף וחדר לשהות בו. בספליט שרר מחסור. רפאיילו כתב אז ביומנו: "קצבת הלחם היא מאה גרם

כחודש לאחר הגעתם נתקבלה הודעה כי כל ראשי המשפחות חייבים להתייצב בַּקְוֵוסְטוּרָה האיטלקית. רוב הפליטים היהודיים נשלחו לְאיים בים האדריאטי. אך את הגרטים, יחד עם קבוצה נוספת שהגיעה מאוחר לרישום, שלחו באנייה לאיטליה. סבא לא ישכח לעולם את מעדן המלכים שהוגש על האנייה: פסטה פַגִ'יוֹלִי: פסטה עם שעועית. היה זה לאחר זמן רב שלא אכל לשובע. ההפלגה ארכה יומיים בסופם עגנה בפִיוּמֵה, שם הפרידו בין נשים וילדים לגברים, אותם כפתו באזיקים. כל הנוסעים הועלו על רכבת מבלי שידעו את יעדה. בערב חנתה הרכבת בִּטְרֵוִויזוֹ שבצפון איטליה. בתחנה הוסרו האזיקים מהגברים והמשפחות אוחדו. משפחת גרטי, יחד עם מספר משפחות נוספות, נשלחה לכפר בקדמת האלפים שנקרא פוסאניו די גראפה.

ביולי 43 מוסוליני איבד את השלטון ובספטמבר אותה שנה, כבשו הגרמנים את איטליה. בשלב זה עברו יוהנה, רפאיילו, דוֹד ישראל, אבא ויצחק לגור אצל אֵוַונְגֶלִינַה דוֹמֵנִיקָה וְפֶרְדִינַנְדוֹ אִיזוֹטוֹן, זוג פנסיונרים שלהם משק זעיר: בוסתן, כמה פָּרות וחלקת ירקות. המסתתרים היהודיים הפרידו ידנית את גרעיני התירס מהקלחים. רפאיילו למד מהמקומיים לקלוע מטאטאים ולשזור כפכפים מעלי התירס עבור ילדיו. מלבד אנשים פרטיים, בעלי תפקידים נוספים התגייסו למלא את צרכי היהודים: רופא הכפר הגיע לביקורי בית בכל מקרה של מחלה, ללא כל תמורה. כוהני המסדר הנוצרי בפוסאניו הטיפו לצאן מרעיתם ועודדו אותם להסתיר יהודים ולפרנסם. זמן קצר לאחר הכניעה הגיע פקיד בכיר מטעם ראש הקווסטורה מעיר המחוז טרוויזו והזהיר: "הגרמנים בעקבותיכם, אם אתם יכולים - תברחו "! הממונה עליו עיכב את הגרמנים על מנת שיספיק לשלוח שליחים להזהיר את היהודים. הודעתו נפלה כרעם ביום בהיר על הגרטים, שנגזר עליהם לעזוב במיידי. הם היו מודעים למשמעות הסכנה האורבת להם אם יתפסו. מועצת פוסאניו הכינה עבורם בדחיפות מסמך בו צוין כי הם פליטים שכל מסמכיהם אבדו. לפתע, נעלמו כעשרים איש מהכפר, כאילו בלעה אותם האדמה. מריו זאטה חיפש נואשות את חברו משה

הסטטוס של היהודים שהגיעו לפוסאניו היה: 'פליטי מלחמה אזרחיים'. אסור היה להם לעזוב את תחומי הכפר ללא רשות, לעבוד או לשלוח את הילדים לבית הספר המקומי. הגברים היו חייבים להתייצב שלוש פעמים ביום לחתום על נוכחותם ברשות המקומית. עם רדת החשיכה ועד אור הבוקר הוטל עוצר. בחודשים הראשונים הקפידו על איסורים אלה, אך מאוחר יותר ההקפדה התרופפה. רפאיילו וישראל החלו לעבוד אצל האיכרים, והילדים למדו במסגרות חינוכיות שהקים ארגון עזרה של הקהילות היהודיות לִפְלִיטים. אבא הִתְחַבֵר שם עם מריו זאטה, ילד איטלקי בן גילו. לעיתים טיילו לִכְפַר סמוך, ברגל או באופניים, אספו ביער עלים של עצי ערמון. אבא חש כמעט כבן המקום. יעל: בכפר זה חיו שתי משפחות אמידות ובעלות השפעה: משפחת קוּנִיאַל ומשפחת זָאטָה שהחזיקה מאפיה. שתי המשפחות הנוצריות הללו דאגו במסירות ולאורך זמן לכלכל את הפליטים היהודיים מבלי לדרוש תגמול, ואף נסעו לעיר המחוז להשיג עבורם תרופות.

ביולי 43 מוסוליני איבד את השלטון ובספטמבר אותה שנה, כבשו הגרמנים את איטליה. בשלב זה עברו יוהנה, רפאיילו, דוֹד ישראל, אבא ויצחק לגור אצל אֵוַונְגֶלִינַה דוֹמֵנִיקָה וְפֶרְדִינַנְדוֹ אִיזוֹטוֹן, זוג פנסיונרים שלהם משק זעיר: בוסתן, כמה פָּרות וחלקת ירקות. המסתתרים היהודיים הפרידו ידנית את גרעיני התירס מהקלחים. רפאיילו למד מהמקומיים לקלוע מטאטאים ולשזור כפכפים מעלי התירס עבור ילדיו. מלבד אנשים פרטיים, בעלי תפקידים נוספים התגייסו למלא את צרכי היהודים: רופא הכפר הגיע לביקורי בית בכל מקרה של מחלה, ללא כל תמורה. כוהני המסדר הנוצרי בפוסאניו הטיפו לצאן מרעיתם ועודדו אותם להסתיר יהודים ולפרנסם. זמן קצר לאחר הכניעה הגיע פקיד בכיר מטעם ראש הקווסטורה מעיר המחוז טרוויזו והזהיר: "הגרמנים בעקבותיכם, אם אתם יכולים - תברחו "! הממונה עליו עיכב את הגרמנים על מנת שיספיק לשלוח שליחים להזהיר את היהודים. הודעתו נפלה כרעם ביום בהיר על הגרטים, שנגזר עליהם לעזוב במיידי. הם היו מודעים למשמעות הסכנה האורבת להם אם יתפסו. מועצת פוסאניו הכינה עבורם בדחיפות מסמך בו צוין כי הם פליטים שכל מסמכיהם אבדו. לפתע, נעלמו כעשרים איש מהכפר, כאילו בלעה אותם האדמה. מריו זאטה חיפש נואשות את חברו משה

למשפחת איזוטון היו קרובי משפחה עניים שגידלו צאן ובקר בחווה מבודדת וּקְטנה באלפים, והם הציעו להעביר את הגרטים לשם. אבא, יצחק, הוריהם ודוֹד ישראל צעדו יום שלם בשלג עמוק, בגובה מטר ויותר, עד שהגיעו לַבִּקתה בה היו מוגנים. משפחה זו טיפלה בהם במסירות ודאגה לכל מחסורם. מחמת הקור הנורא הם פיתחו פתרון מאולתר לחימום המיטות שפעל על גחלים. בוקר אחד התעוררו מִשְאוֹן הפצצה גרמנית. הסתבר שהנאצים הגיעו לאזור במסגרת סריקות אחר פרטיזנים איטלקים. נשימתם של בני המשפחות, המסתירה והמוסתרת, נעתקה. מיד הוּחבאו בתוך עגלה של אותו חוואי עני, מתחת לארגזים של תוצרת חקלאית, והוחזרו למשפחת איזוטון בפוסאניו. כשהגיעו, רפאיילו הוציא מטבע מהכיס וביקש לתת לעגלון האיטלקי. זה סירב לקבלו ואמר: "לא הסעתי אתכם בעבור כסף..." לביתה של משפ' איזוטון הגיעו באמצע הלילה והתקבלו בקריאות שמחה. הם הוסתרו בחדר סגור ואטום ממנו לא יכלו לצאת במשך היום.

כשנה וחצי שהו במחבוא, מתחת לאפם של הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם מול בית האיזוטונים, שחיו בפחד נורא פן יתפסו. חרף המחסור, חלקו האיזוטונים את המעט שהיה להם עם הגרטים. עוזרת משק הבית שלהם אֵלְוִירַה פוּלְרַאן וּפוֹעל המשק וֵטוֹרֵה היו שותפים פעילים למעשה ההסתרה. מידי פעם וֵטוֹרֵה, הפועל האיטלקי, הוציא את משה ויצחק לחצר או לשדות, לשאוף אויר ולחלץ עצמות. בתקופה זו רפאיילו וישראל לימדו את סבא ואחיו קצת גיאוגרפיה וחשבון. סבא קלט מיד את לוח הכפל. אז גם למד איטלקית בדיאלקט המקומי. ביתם של האיזוטונים חלק קיר משותף עם קולג' לפרחי כמורה. בלילות הוצאו לעיתים המסתתרים להתאוורר. הכומר שעמד בראש הקולג' שמר את הסוד. בקיץ הלבישו את סבא בבגדי ילדה ואפשרו לו לטפס על עץ הדובדבן שבחצר לקטוף פרי. כך יכלו בני המשפחה לומר שקרובת משפחתם הגיעה לביקור.

בסוף ספטמבר 44 החליטו הגרמנים למגר את הפעילות הפרטיזנית באזור קדמת האלפים. פוסאניו הפך לבסיס חשוב של הס"ס, שהיה נחוש להבטיח את דרכי האספקה ותנועת הצבא. הפעולה כללה חיפושים קפדניים מבית לבית. רפאיילו לא יכול היה לשאת עוד את כובד האחריות בסיכון חיי האיזוטונים במקרה ויתפסו, על כן פנה אליהם ואמר: "אין ברירה. כדי להציל את יוהנה והבנים, ועל מנת למלט אתכם מחיסול – ישראל ואני נתמסר לגרמנים". מר איזוטון סרב בתוקף. ליד עץ הדובדבן הגדול בבוסתן ניצבה באר יבשה. הורידו לשם את שני הגברים, כיסו את המקום והסתירו אותו. מידי פעם הביאו לשם מזון בהיחבא. הם שהו שם מס' ימי

בסוף מאי 45 נכנסו לכפר הכוחות המשחררים, שטיהרו את הסביבה. סבא זוכר היטב את מראה הטנק שנכנס לכפר, שנדמה כי שימש השראה לרוברטו בניני, ביוצרו את סצנת הסיום המכוננת בסרטו "החיים יפים".

חיילי הבריגדה היהודית הגיעו לפוסאניו ואספו את בני המשפחה במשאית. רגע לפני עזיבת הכפר, רפאיילו ויוהנה הסירו מאצבעותיהם טבעות נישואין וכל דבר ערך שהיה ברשותם ומסרו לאיזוטונים. בשלב זה המשפחה התפצלה, לראשונה מתחילת המלחמה: סבא ויצחק הופרדו מהוריהם שנלקחו לנאפולי. מבלי להיפרד, סבא מצא את עצמו לפתע לגמרי לבד, סביבו רק אנשי בריגדה. הוא נלקח למחנה הכשרה לקראת העלייה ארצה, בו שהו ילדים ובני נוער ניצולי שואה. שם למד את המילים הראשונות בעברית, ואת השיר הראשון בעברית: שיר העמק האלמוּתִי.

ום אחד קיבל סבא הודעה על מעבר לנאפולי לקראת עליה. ערב לפני ההפלגה פגש את הוריו ואחִיו. בשבעה ביולי 45 יצאה האנייה 'מָטַרוֹאָה' לדרכה, כשעל סיפונה בין מאות המעפילים הלגאליים יוהנה, רפאיילו, יצחק ומשה גרטי, ודוֹד ישראל כמובן. חווית ההפלגה הייתה ארוכה ומייגעת עבור סבא שהיה ילד בן שתיים עשרה. סיפון האנייה היה עמוס לעייפה במאות פליטים ניצולי שואה. כמו רבים, גם סבא לקה במחלת ים שהחלישה אותו. בתום מסע מטלטל עגנה האנייה בנמל חיפה. מחיפה הועברו העולים למחנה המעצר בעתלית. לאחר מספר ימים בעתלית, שיכנה הסוכנות את יוהנה ורפאיילו בנהריה. הייתה זו קליטה מורכבת ונפתלת: בסביבה ייקית ומבלי שידעה גרמנית יוהנה חשה זרה. היא נאלצה להתפרנס מניקיון בתים, ורפאיילו מתפירת מזרנים. כמקובל אז, בשל חוסר היכולת לפרנס את הילדים – הם נשלחו לְקיבוצים.