רק על עצמי לספר ידעתי / רחל

רק על עצמי לספר ידעתי

רחל

רק על עצמי / רחל רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי צַר עולָמִי כְּעולָם נְמָלָה. גַּם מָשָאִי עָמַסְתִּי כָּמוהָ- רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. גַּם אֶת דַּרְכִּי כְּדַרְכָּה אֶל צַמֶּרֶת - דֶּרֶך מַכְאוב וְדֶרֶך עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדונָה וּבוטַחַת, יָד מִתְבַּדַחַת שָׂמָה לְאַל. כָּל אָרְחותַי הִלִּיז וְהִדְמִיעַ פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָה קְרָאתֶם לִי חופֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם אורות רְחוקִים?

מדוע לשם הדימוי נבחרה הנמלה? רחל כתבה מאמר על הנמלים ובו היא מעריצה את אצילותה, רחמנותה, מסירותה, נדיבותה. וכשהיא מדמה את עצמה לנמלה היא רוצה לומר שכל מהות יישותה לא מומשה חווית האהבה לא מומשה האימהות לא הושגה בגלל מחלתה. הנמלה חיה בחברה אידאלית: כל אחת מהנמלים מתמסרת למען הכלל. רחל שבאה מתוך התודעה הציונית שדגלה את החריצות, האחריות המשותפת למען הקבוצה, ננטשה על ידי חבריה ברגע שחלתה.

נושא השיר הדוברת בשיר מבקשת לספר על שאיפותיה שלא הוגשמו והתיסכול שבה בעיקבותיהם השיר מתאר תהליך: הדוברת בשיר ניסתה להגיע ליעד מסוים ושני גורמים מנעו ממנה זאת: היא עצמה (תכונותיה) העולם (נתונים חיצוניים סביבתיים אובייקטיביים - "דרך מכאוב ודרך עמל", "יד ענקים זדונה").

תוכן ומשמעות השיר

בית בהשיר ממשיך ומפתח את הדימוי המרכזי של הדוברת לנמלה. גם דרכה, כדרכה של הנמלה, היא "דרך מכאוב ועמל", וגם היא, כנמלה, עושה את דרכה ל"צמרת" מתוך חרדה מפני "יד ענקים זדונה ובוטחת", המתנכלת לה ו"שמה לאל" (מבטלת) את כל מאמציה. מכאן מתברר שמצבה של הדוברת אף קשה מזה של הנמלה.

בית א השיר פותח בשלושה משפטי חיווי בגוף ראשון. הדוברת מציגה את עצמה בסדרה של פעלים, תארים ושמות א) אני מספרת רק על עצמי ב) צר עולמי ג) את "משאי עמסתי" על "כתפי הדלה הבית הראשון מתמקד סביב דימוי אחד הדוברת כנמלה מבחינת עולמה הצר ומבחינת המשא הכבד ששתיהן מעמיסות על עצמן, משא מעל לכוחן.

המשך

החוף המופלא והאור הרחוק מסמלים את נוכחותו של כוח חיצוני מושך וסוחף. זהו כוח קורא, אך גם מאכזב או מכזב (מלשון כזב), משום שאין הדוברת מסוגלת להתגבר על אותו "פחד טמיר מיד ענקים" ולחרוג מתחום עולמה ה"צר" כ"עולם נמלה". בבית זה רחל חוזרת ומתבוננת בנתיב חייה, והפעם – בראייה רחבה וכוללת, שמביאה אותה להכרה טרגית. כעת היא מבינה את שורש הסבל בעולמה: פחד ואכזבה. פחד מסתורי לא מוסבר מפני כוח אלים ששיבש ועיוות את חייה ומילא אותם חרדה, כאב, צער ודמעות. עוצמת הפחד ניזונה מן הפער בין תקוות ואכזבות. הדוברת טעתה לחשוב שהתקוות וההבטחות להגיע אל "חופי הפלא" יתממשו, אבל אלה התגלו כאשליה כוזבת, ונשארו רק "אורות רחוקים".

בית גבחלקו האחרון של השיר חל מפנה מסוים - לא מוזכרת כלל הנמלה. ההתמקדות היא במשוררת. זהו מעין סיכום ומיצוי של חווית-היסוד שבשיר באמצעות שני היבטים: א) משפט חיווי: "כל אורחותיי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים" – פחד נסתר, נעלם, לא ידוע מפני כוח נסתר, נלוז (עקום, סוטה מדרך הישר), בלתי-צפוי ומאיים, משבש ומעוות את כל דרכי חייה של הדוברת. ב) שני משפטי שאלה:למה קראתם לי, חופי הפלא "למה כזבתם, אורות רחוקים

היבט נוסף מתייחס לערך העבודה המתקשר לדימוי הנמלה. בספר משלי מופיע הפסוק המוכר: "לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם" (פרק ו´, פסוק 6). באותה שנה שבה כתבה רחל את השיר (1930), היא פרסמה מאמר על הספר הצרפתי "חיי נמלים" מאת מוריס מטרלינק. "הספר הוא שירת-הלל לנמלה, כותבת רחל ומצטטת את המחבר: "הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו". היא סוקרת את האופן שבו תיאר מטרלינק את חיי הנמלים, ומתעכבת על פרט אחד, משמעותי מאוד בעיניה: "בשוב נמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון (תא קטן) שבו היא שוקעת בשינה עמוקה

:נושאים מרכזיים בשיר

בשני הבתים הראשונים הדוברת מדמה עצמה לנמלה, ומוצאת כי גורלן דומה: "יד ענקים" שולטת עליהן. בסיומו של השיר מתברר שבכל זאת יש הבדל בין הנמלה לבין הדוברת והוא בא לידי ביטוי בשני תחומים: במהות עולמן של השתיים ובמודעות שלהן כלפי העולם. עולמה של הנמלה הוא עולם צר, פיזי וקונקרטי, ללא אורות רחוקים וללא חופי פלא, והצמרת שלה היא צמרת ממשית. בבסיס עולמה של הדוברת בשיר מצויות תקוות ושאיפות, משאלות וכיסופים, ולצמרת של עולם זה יש משמעות מטאפורית של פסגה חברתית-תרבותית. עולמה של הנמלה צר משום שאין היא מודעת לחסרונו של הממד הרוחני. לעומתה, עולמה של הדוברת צר דווקא משום שהיא מודעת לחסר הזה ושואפת למלא אותו. היא רוצה להגיע אל הצמרת המטאפורית, אך כנראה איננה מסוגלת. לדוברת בשיר, שלא זכתה להגיע אל מחוז כיסופיה, לא נותר אלא רק על עצמה לספר, על עולמה הפנימי בלבד.

גם רחל שבה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא נושאת משא כבד של בדידות וחולי. אבל היא לא זכתה לתמיכה וסיוע של חבריה וחברותיה. להפך, הם הרחיקו אותה מעליהם. ורחל הסכימה עם המחבר, וחיזקה את דעתו בשאלה אם היתרון השכלי של בני-האדם על היצורים האחרים "משנה שינוי כלשהו את חוקי היקום וחוקי הנצח?"; זוהי שאלה שתשובה בצידה, והמסקנה – "אכן, בפני אלה קטונו כנמלים".

המשך

יד ענקים מהי אותה "יד ענקים" העומדת בדרכן של הדוברת ושל הנמלה, ומונעת מכל אחת מהן להגיע אל צמרת עולמה יד הענקים היא ייצוג של סיוט מתמשך, של כוח עליון מסתורי המתעתע בחלשים ממנו וגורם להם סבל. עוצמתה של ה"יד" מבליטה את חולשתן של הנמלה ושל הדוברת. שתיהן נאלצות לשנות כיוון עקב ההתנכלות התמידית. היד הזדונית משפיעה על חיי הדוברת הרצופים חרדה ופחד בלתי-מובנים. אפשר שיד הענקים היא ייצוגה המטאפורי של אותה סביבה חברתית מרושעת ומתנכרת, אליה הרגישה רחל שהיא משתייכת בשובה ארצה כשהיתה חולה ודחויה – וזאת בניגוד לקהילה התומכת של הנמלים, שתוארה במאמר על הספר חיי נמלים

לפיכך, ניתן לפרש את הדימוי "צר עולמי כעולם נמלה" באופן הבא: מול מרחבי האין-סוף, בני-האדם קטנים כנמלים, למרות מעמדם הרם בין הנבראים. מכאן ניתן להסיק שרחל לא ראתה בנמלה יצור נחות, אלא יצור קטן – חלש בגופו וחזק בנפשו. מבחינה זו ישנה הקבלה בין הנמלה לבין המשוררת. אך נראה שזוהי הקבלה חלקית, משום שמצבה של המשוררת קשה מזה של הנמלה – היא כורעת תחת נטל של קושי גופני ונפשי ודרך החיים שלה היא "דרך מכאוב ודרך עמל" (עמל = א. עבודה קשה; ב. סבל) לאור זאת, נראה כי תפקיד דימוי הנמלה הוא אירוני. מטרתו לשבור את המחשבה המקובלת באשר לאנושיותן של הנמלים ולהוכיח את בני-האדם הנוהגים בחלש בניכור ואף באכזריות.

המשך

האכזבה מקסם השווא מתגלה באמצעות שתי מטאפורות המביעות תקווה, אושר וכיסופים: "חופי הפלא" ו- "אורות רחוקים". לפניהן מופיעים שני פעלים: "קראתם" ו- "כזבתם", המנפצים את האשליה. בשתי השורות האחרונות של השיר מתבררת הסיבה לרגשות הסבל והמרירות, הבאים לידי ביטוי באמצעות סימני השאלה הרטוריים. כגודל התקווה והציפייה, כך עומק האכזבה. "חופי הפלא" הקוראים ממרחק מתגלים ככזב, כמקסם שווא.

אמצעים אומנותיים

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה, גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל. כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים

חזרה אנאפורה דימוי תקבולת מטאפורה

THANKS!