טקס יום השואה מצגת משותפת

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה

בית ספר הדר השרון כו בניסן תשפ"א

היום, כו' בניסן תשפ"א, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אנו מתייחדים עם זכרם של ששת המיליונים, שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם, מתוכם כמיליון וחצי ילדים.

אנו מקדישים את הטקס לילדים ולבני הנוער, שחיו בתקופת השואה. ילדים שלא הספיקו לממש את חלומותיהם ואת תקוותיהם לעתיד.

לפני שקמה מדינת ישראל מרבית היהודים חיו בארצות הגולה.

באירופה חיו כמעט עשרה מיליון יהודים.

הם היו מעורבים בחיי הכלכלה, בפוליטיקה, באקדמיה ובחיי התרבות והרוח.

בנוסף הם קיימו חיי קהילה מגוונים.

הם ניהלו מוסדות חינוך ותרבות וקיימו חיים עשירים.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 החל תהליך של פגיעה ביהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 , החלו לרכז את היהודים בגטאות, שהם שכונות סגורות וצפופות מאוד ואסרו עליהם לצאת מהם. הם חיו בתנאים קשים של רעב ומחסור, צפיפות ומחלות. ובכל זאת המשיכו הילדים בגטו לכתוב שירים, לצייר ציורים ולחלום על ימים אחרים, טובים יותר.

"יומני היקר, חמישה ימים שאנחנו כאן, בגטו, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים… תחילה הגדר הושלמה ואין איש יכול לצאת ולהיכנס… הכל אסור...בתשע בערב אנו נשכבים, יומני הקטן, ומכאן ואילך צריכים כולנו לקום בשעה 5 בבוקר… אין לי מושג מה יהיה בעתיד. תמיד סבורה אני , הנה כלו כל הקיצין וזה עכשיו הגרוע ביותר. ואחר כך נוכחת לדעת כי תמיד אפשר עוד שהכל יהיה גרוע… עד כאן היה לנו אוכל, כעת כבר לא, כעת לקחו את העצים מן המרתף ולא נוכל עוד לחמם מים לרחיצה"

מיומנה של דוניה רוזן, שנכתב כשהיתה בת 12, בעת שהסתתרה לבדה ביער, לאחר רצח בני משפחתה. דוניה ניצלה ועלתה לישראל. "...רוצה אני לבקש מכם שלא תשכחו את המתים, רוצה אני שתקימו לנו יד - מצבה שתגיע עד השמים, שכל העולם יראה, עשוייה לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים כי מאמינה אני באמונה שלמה שרק דרך זו עשוייה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע להשתלט על העולם".