צלליות

צלליות

צלליות

אמיר גוטפרויינד

לטקסט הסיפור לחץ על התמונה

על הסיפור

• הסיפור "צלליות" מאת אמיר גוטפרויד פורסם לראשונה בכתב-עת "ארץ אחרת" גיליון 7(גוטפרוינד,2001) ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 2005 כונס באנתולוגיה צלליות בעריכת אתגר קרת.

• גוטפרוינד פירסם סיפור קצר זה לאחר שספרו הראשון שואה שלנו (2001)יצא לאור. הדברים שכתבה פינטו-אבקסיס, על רומן ראשון זה תואמים גם לסיפור הקצר "צלליות": "ספרו הראשון ]...[ מביא את נקודת מבטם של הילדים ]...[ בני הדור השני לשואה, הדולים אט-אט רסיסי סיפורים על ניצולי השואה במשפחתם ובסביבת שכונתם בחיפה. ]...[ שואה שלנו הוא גם סיפור של התבגרות, חשיפת סוד, הצצה לחייהם של מבוגרים ועולמותיהם הכמוסים וסיפורו של דור שהשתיק את השואה ומאורעותיה."

• ואכן, גם הסיפור "צלליות" מסופר מנקודת מבט של ילד הדולה רסיסי סיפורים על ניצולי השואה במשפחתו ובסביבתו. סיפור זה, כמו הרומן שקדם לו, הוא סיפור התבגרותו של הנער-המספר הכרוך בחשיפת סודות והצצה לחייהם של המבוגרים שהשתיקו את השואה.

מבנה הסיפור הקצר בסיפור "צלליות"

השיא-המופע האחרון של הדוד שאינו ספונטני

מפנה 2:מתח ועימות בין הדוד לבין קהלו ומשפחתו, תכני המופעים אינם מתאימים לנסיבות

התרה –המספר מבקר את הדוד ולומד את אמנות הצלליות.

מפנה 1: התפתחות והשתכללות במופעי האומנות של הדוד, סיפורים בהיסטוריה הלאומית של מדינת ישראל

סיבוך – הוצאתו של הדוד נתן לפנסיה

אקספוזיציה

סיום: פתוח, לא ידוע מה עלה בגורלו של הדוד, המספר יקיים מופע צלליות

דמויות: המספר, הדוד נתן זמן: ימות הקיץ מקום : חצר השכונה רמז מטרים לבעיה: המתח בין עבודתו של הדוד לבין מופע הצלליות

הדמויות

• הדמות הראשית בסיפור היא דמותו של הדוד נתן.
• ניצול שואה ערירי, המצטרף למשפחה למרות שאינו מן המשפחה הביולוגית.
• מופעי הצלליות של הדוד נתן עומדים בניגוד לעולמו האפרורי והיומיומי.
• עולם העבודה של הדוד נתן : אפור, פקיד צייתן במשרדי מס ערך מוסף (מע"מ)

חפשו ברשת וכיתבו את ההסבר בצ'ט: מטונימיה מטמורפוזה

אנלוגיה בין עולם העבודה לעולם הצלליות

עולם העבודה

עולם "הצלליות"

בניגוד גמור לאפרוריות זו של עבודתו, תחביבו/אומנותו יוצרים עולם שונה במובהק. פעולת עיצוב ה"צלליות" מתוארת כקוסמות ולהטטנות. היוצרת מטמורפוזה* ב'איש הכפוף' המבצע אותה.

פרטי מידע מעטים מתארים את עבודתו ותפקידם להעצים את תחושת העליבות, הצמצום, השיממון והבדידות הכרוכים בה.

בחומרים הבסיסיים המשמשים להפקת המופע, בעזרת 'קיר', 'אור' ואצבעותיו של דוד נתן נוצרים על הקיר: "פרפר, צבי, תיאודור הרצל, צב. ]...[ סוס ים, רקדנית, מטוס קרב ]...[ כריש, טרקטור, קוסם, צנחן" ארשת פניו של הדוד, במהלך הפקת ה"צלליות", כשהוא מצחקק ועיניו זוהרות, מעידה על כך שאלו הן רגעי האופוריה של חייו, המנוגדים בתכלית הניגוד לבדידותו וערירותו. תחביבו-אומנותו זו של הדוד, מקהילה סביבו את שכניו ומשפחתו.

כך חדרו, הקיר החוצץ בינו לבין ששת הפקידים האחרים, תנוחת גופו, שולחנו, המרחב המצומצם, והאביזר המקולקל, (כולם ייצוגים מטונימיים*) לדחיקת הדוד לשולי מקום עבודתו: "חדר צר, שולחן, אלפי טפסים, מחיצת הגבס שמולו ... קיר חשוף, לא תמונה, לא חלון. האיש הכפוף מעל השולחן הסדוק, דחוק בין דלת לארונות תיקים. משרדון עלוב, שנִבצע מתוך משרד גדול עם ונטה קלוקלת שנחפרה מעל ראשו"

עולם העבודה

עולם "הצלליות"

הדוד נתן מקבל ברוח טובה את כל הקשור בעבודתו זו ואף רואה קשר של סיבה ותוצאה בין שיממונה של עבודתו לבין עשייתו האמנותית: "הרי כאן מול הקיר החל הכל...אבל לא נורא, אם לא הקיר הזה, איפה הייתי...".

מספר כל יודע - הוא מספר הנמצא מחוץ לסיפור ואין הוא דמות בסיפור. הוא מוסר את העלילה כמי שיודע הכל ורואה הכל. הוא יודע פרטים שהדמויות בסיפור לא יודעות, או פרטים שהן יודעות אך לא "סיפרו" לו, כמו הרגשותיהן ומחשבותיהן. יכול לספר על עבר, הווה ועתיד. מספר גיבור - דמות בדויה, הפועלת בתוך הסיפור, המספר הגיבור הוא הדמות העיקרית הוא נמצא במרכז ההתרחשויות בסיפור. יכול לספר על עבר והווה ורק על האירועים שהיה עד להתרחשותם מספר עד - דמות בסיפור, שאינה מתפקדת כדמות עיקרית. הוא מספר על האירועים שהיה עד להתרחשותם.

המֵסַפֵר = מֵסַפֵר עֵד:

• דמות הנער - מספר הסיפור בגוף-ראשון, מתפקדת הן כמספר-עד לסיפורו של הדוד נתן, והן כדמות בפני עצמה העוברת תהליך של התבגרות וחניכה. תהליך זה ניכר בהיטלטלות של המספר בין גוף-ראשון-רבים לגוף-ראשון-יחיד. נקודת המוצא של הנער המספר, כפי שהיא ניכרת בהופעתו הראשונה, היא בגוף-ראשון- רבים, כאשר הוא אחד מבין המתכנסים בחצר וממתינים למופעיו של הדוד: "בימי הקיץ היינו מתכנסים".
• הופעתו השנייה של המספר, והפעם, בגוף-ראשון-יחיד, מתארת את ההתבוננות הייחודית לו על דירתו הסגורה של הדוד עם תריסיה המוגפים.
• שיאו של תהליך ההתבגרות הוא בנקיטת התנהגות ערמומית. כך, מתגנב הנער-המספר, בהסתר, מאחורי גבה של דודה פרלה, לנסיעתה באוטובוס, לבית החולים בו מאושפז הדוד. כך הוא ממשיך להגיע לדוד שבבית החולים פעמיים בשבוע ולומד את מלאכת הטלת הצלליות.
• ולבסוף, מקבל על עצמו להמשיך את מורשת הדוד, בהודעתו על קיום של מופע צלליות.

"עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִּשְׁראֵל" – מופעו האחרון של הדוד

חפשו ברשת וכיתבו את ההסבר בצ'ט: ארמז

"עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִּשְׁראֵל" – מופעו האחרון של הדוד

• מופעו האחרון של הדוד נתן, נעשה בביתה של הדודה במפגש משפחתי, והוא שונה מכל קודמיו. בניגוד לספונטניות שאפיינה את המופעים הקודמים, מופע אחרון זה הוכן מראש.
• הדוד מצטט ברצינות את נבואת עמוס: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְלֹשָה פִשְעֵי יִשְרָאֵל, וְעַל-אַרְבָעָה לאּ אֲשִיבנו עַל-מִכְרָם בַכֶסֶף צַדִיק, וְאֶבְיוֹן בַעֲבוּר נַעֲלָיִם. (עמוס,ב,6).
• נבואה מקראית זו שלמעשה הינה ארמז מקראי*, מטעינה את המופע, העומד להתחיל, בהקשר היסטורי, אינטלקטואלי ומוסרי.
• חוקרי מקרא מציינים שעיקר נבואתו זו של הנביא עמוס שייכת לתחום הקלקול החברתי-מוסרי שהוא מוצא בעם: פגיעה בחלשים, גזל אביונים, עושק משפטי ומעשי שוד.

דודה פרלה מבקשת לברר את כוונתו של הדוד בציטוט נבואה מקראית זו, אך הוא אינו מגיב לתמיהתה ומתרכז במופעו. כך, בעקבות הפסוק המקראי המציין שלושה פשעי ישראל, מציג הדוד, בהלימה, שלושה פשעים שבוצעו על ידי בני המשפחה:

• הפשע הראשון בעל אופי כללי אוניברסאלי.
• השני שייך לנראטיב היהודי של הקורבנוּת היהודית בשואה
• השלישי, לנראטיב הישראלי של הצבר הלוחם המוכן לחרף נפשו תמורת מדינתו.

תוך שימוש באמנות ה"צלליות", ובליווי פרשנות מילולית מפורטת, מבקש הדוד להמחיש את שלושת פשעי משפחה, עליהם, לפי הפסוק המקראי ולפי תפיסתו שלו, אין מחילה.

*נארטיב - תאור ופרוש המציאות דרך השקפת עולם תרבותית, לאומית, אישית וכו'

שלוש צלליות

• הצללית הראשונה שמטיל הדוד על הקיר, מספרת על ניצול מיני של אחד מהדודים את ילדי המשפחה: "זה דוד יצחק, שניצל ילדים ונגע בהם הרבה שנים. תשאלו את גליה ועמי. עד היום יש להם בעיות."
• הצללית השנייה מספרת על חטאהּ של הדודה בזמן השואה: "וזה חצי כיכר לחם. פרלה תזכור. בגטו, באקציה, אמרו לה שתגיד איפה מתחבאים האחרים, ויתנו לה לחיות, ויוסיפו חצי כיכר לחם"...
• הצללית השלישית מתייחסת לדני, בן משפחה נוסף, שחמק, בשקר, מהשתתפות במלחמה: "וזה צללית של איש יושב עם רגל בגבס. זה דני, שיום לפני ששת הימים רחל אשתו שמה לו גבס על הרגל, שלא ילך, ואחר כך הלך למפקדה, וקיבל תעודה על התרומה שלו בעורף, חה..."

אירוניה

בנקודת זמן זו, מפסיק דני, בן המשפחה שהואשם זה עתה על ידי הדוד, את המופע, בעודו מתנפל, בעזרת בני משפחה נוספים, על הדוד: "עטפו אותו בסדין הלבן להשתיק אותו, שלא ישתולל, אבל דוד נתן, בתוך הסדין, התפתל כמו אבעבועה לבנה, לא צעק ולא צרח, רק נלחם, כאילו יש לו עוד. אנשים הצטרפו, החזיקו אותו טוב טוב, וקראו למגן דוד אדום."האירוניה היא ש"מגן דוד אדום" מוזעק לצרכי הצלה, ואילו הם מזמינים את שירותיו לצרכי הדרה, השתקה, כליאה והדבקת התווית – השגויה – "משוגע" על הדוד חושף הסודות ודובר האמת.

בין "צלליות" ל"צל" – כותרת הסיפור

• המילה "צלליות" מכילה בתוכה את המושג "צל", המופיע כמוטיב חוזר דווקא בטקס "ליל הסדר".
• כאשר הדוד נתן, מפיק ה"צלליות", מאושפז בבית חולים. ה"צל" מתפקד בטקס זה בריבוי פנים המשלימים זה את זה.
• בראש וראשונה, ה"צל" הוא תחושת האשמה של בני המשפחה, שסודות פשעיהם, נחשפו על ידי הדוד. ה"צל", כתחושת אשמה, הוא מה שנוצר ונותר כתוצאה של מופע ה"צלליות" של הדוד.
• בנוסף, ה"צל" ',כשארית המופחתת של האדם הפגוע, מסמן גם את ההיעדר הפיסי של הדוד מהאירוע המשפחתי, בדומה למשמעותו בשיר "עדות" של דן פגיס (ארמז ספרותי).

סיום הסיפור

בסיום הסיפור, מבקש הנער המספר מדודו: "תלמד אותי לעשות צלליות? "אם תלמד אותי אני אעשה כמוך," ואכן, הדוד מעביר לו את מורשתו האמנותית: את פעולת האצבעות, את הטלת צלן על הקיר הלבן, את כינוי בשמות אבל בעיקר את כוחה רב הפנים של האמנות לתפקד גם כ: "אליהו הנביא שוחט את נביאי הבעל."

סיום הסיפור (המשך)

דבריו אלה מזכיר הדוד את הסיפור המקראי של אליהו ונביאי הבעל בכרמל ששיאו בשחיטתם ככתוב: " וַיאֹּמֶר אֵלִיָהוּ לָהֶם תִפְשוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַעַל אִיש אַל יִמָלֵט מֵהֶם וַיִתְפְשוּם וַיוֹרִדֵם אֵלִיָהוּ אֶל נַחַל קִישוֹן וַישְחָטֵם שָם . (מלכים, א, יח, 40). קיימת אנאלוגיה פארודית, בין הדוד לבין הנביא המקראי אליהו בפעולתם כנגד "נביאי הבעל ". במה מתבטאת האנלוגיה??

אנלוגיה : הקבלה, הקבלה היא העֲמדה של דמויות, חפצים, או מצבים זה מול זה, לשם הבלטת הדומה או השונה יניהם. לכן אפשר לדבר על הקבלה משלימה או ניגודית. פרודיה: סוג של יצירה ספרותית המבקרת את המציאות תוך אמונה שאפשר לתקנה, יש בה נימה של הומור שבבסיסו ביקורת.

• האנאלוגיה ניכרת בכך שגם אליהו וגם הדוד מעידים על מהותם השקרית של "נביאי הבעל" ובכך ששניהם מתפקדים כלפיהם כגיבור המנפץ את נפיחותם המוגזמת והשקרית.
• הפרודיה היא בהשוואה בין נביא רב כוח כאליהו לבין עליבותו וחולשתו של הדוד נתן.

ועוד ... במשפט המסיים של הסיפור מעיד הנער-המספר על עצמו שקיבל את מורשת הדוד: "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות" ניתן לראות בסיפור זה "סיפור צל", "סיפור צללית", סיפור עדות, לדוד, ניצול השואה הערירי שהטלת "צלליות" הייתה מהותו ואומנותו.

ביקורת חברתית

• 1. על היחס לאחר, המשפחה מייצגת את החברה הישראלית שאינה מתייחסת באורח רוח אל האחר.
• 2. היחס אל ניצולי השואה: במקום לטפל, באותו ניצול שואה ערירי, מאשפזים אותו בבית חולים לחולי רוח, ובסוף באופן אקטיבי במכות (ע"י המשתמט דני באירוניה מסויימת), בכריכת כותנת המשוגעים על גופו ובאשפוזו החוזר.
• 3. המספר מייצג את הדור השני לשואה, אשר מנסה להבין את מה שהתרחש ולשבור את חומות השתיקה, ובכך גם מייצג את השינוי בחברה הישראלית ביחס לשואה.

בנוסף, חושף הסיפור את ה"צל" של החברה הישראלית שלא ידעה כיצד לקלוט את ניצולי השואה העריריים בעיקר.

מהו מוטיב? הגדרה ספרותית

מוטיב הוא רעיון, דמות, חפץ שמופיעים בגלוי או בנרמז ביצירה מספר פעמים. המוטיב מאיר את היצירה ונוצר קשר של משמעות שהיא מעבר להופעה המקומית של החפץ או הרעיון.

המוטיבים בסיפור

מוטיב הצלליות הגדרה מדעית לצל: קרני אור שפוגעות בגוף ומאחוריו נוצר שטח מת, בצורת הגוף שמסתיר את האור. המשפחה שכביכול "מוארת", מוסתרת ע"י הסודות היוצרים צל כבד על המשפחה, על העבר, ועל היחסים בינם לבין הדוד נתן. אלו באים לידי משבר, כאשר הדוד נתן מסיר את "הצל" מן המשפחה. המספר לעומתם רואה את האור, בהמשך קיום מופעי הצלליות, מעיד על הזדהותו עם הדוד נתן והמשכת המסורת שלו.

מוטיב האומנות

הנושא המרכזי של הסיפור הוא כוחה של האמנות. כך הפקת ה"צלליות", פעולת האמנות של הדוד, מוצגת כבעלת כוח משיכה והפגת שגרת היומיום. השפעה זו של האמנות ניכרת בתחילת הסיפור כשאנשי השכונה מתקהלים בחצר כדי לצפות בצלליות שיפיק הדוד. פעולת האמנות מעניקה משמעות קיומית למבצעּה- מפיקּה. כך, כל עוד הדוד עוסק באומנותו הוא יכול לשאת את שיממון עבודתו ובדידותו וכך גם את זמנו הפנוי לאחר שהופסקה עבודתו. לאמנות כוח לאצור את ההיסטוריה הלאומית, ובה בעת, בכוחה לחשוף גם סודות אסורים. לאמנות כוח מדבק, כך היא מועברת בדרכים עקלקלות מהדוד לנער המספר. בסיום הסיפור, מבקש הנער המספר מדודו: "תלמד אותי לעשות צלליות? (...) אם תלמד אותי אני אעשה כמוך," ואכן, הדוד מעביר לו את מורשתו האמנותית: את פעולת האצבעות, את הטלת צלן על הקיר הלבן, את הכינוי בשמות אבל בעיקר את כוחה של האמנות לתפקד גם כ: "אליהו הנביא שוחט את נביאי הבעל."

שאלות בגרות

1. בסיפורים רבים מתואר מצב של זרות וניכור בין בני אדם. כיצד מצב כזה בא לידי ביטוי בסיפור שלמדת ? הסבר אם המצב הזה מוצג בסיפור חסר מוצא או נרמזת אפשרות לתיקונו . 2. תאר קשר בין גבר לאישה או יחסים בין דורות בסיפור אחד שלמדת האם קשר זה מוצג בסיפור באור ביקורתי? הסבר והדגם את דבריך. 3. תאר את הפתיחה באחד הסיפורים שלמדת, והסבר כיצד פרטים המופיעים בפתיחה רומזים על התפתחויות המתרחשות בהמשך הסיפור . 4. בחר בדמות אחת בסיפור שלמדת. כיצד מתייחסת הדמות שבחרת לנסיבות חייה ולגורלה? הדגם את דבריך, . 5. בחר בסיפור שלמדת , שבו דמות עוברת תהליך של קבלת דין, השלמה או פיוס. תאר תהליך זה, והסבר כיצד הוא מעוצב בסיפור שלמדת .

סרטון בהשראת הסיפור

מקורות עזר למצגת

• אדיבי-שושן, אסתי. "אני עומד לערוך מופע של צלליות", פרשנות לסיפור "צלליות" מאת אמיר גוטפרוינד
• פינטו-אבקסיס, נינה ."גוטפרוינד, אמיר" בתוך: עורכים: זיסי סתוי, פרופ' יגאל שוורץ, לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, הוצ' דביר, עמ' 242-242 .
• גוטפרוינד, אמיר 2005 . "צלליות" בתוך: צלליות – 11 סיפורים, עורך: אתגר קרת, הוצ' זמורה ביתן בכר, אורלי.
• פרשנות לסיפור "צלליות", קרית חינוך "דרור"
• מצגת יהודית שטיין